בין סעיפי ההסכמה שהושגה בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר הביטחון על תקציב הביטחון לשנה וחצי הקרובות, נמצא גם ביטולו של קיצור שירות החובה לבנים מ-32 חודשים ל-30 חודשים, שנכנס לתוקף לפני שנה. זהו גלגול נוסף בסאגה של קיצור השירות, והוא מעורר דאגה לא רק בהיבטי התוצאה הסופית, אלא בראש וראשונה בשל התהליך.
- גנץ וליברמן סיכמו: שירות החובה בצה"ל לא יקוצר לפחות מ-32 חודשים
- בשקט, ללא עימותים: תקציב הביטחון החדש כולל הישגים חשובים
קיצור השירות בחודשיים היה אחד מסעיפי הסכם התקצוב הרב-שנתי בין האוצר למשרד הביטחון ב-2015, המכונה הסכם "כחלון – יעלון". אולם מהרגע הראשון היה ברור שאין כוונה לממש אותו, לכן גם הצבעתי נגדו כשהגיע לאישור בוועדת החוץ והביטחון ב-2016 – לאחר שאני הייתי חבר הכנסת שהוביל, נגד עמדתה של מערכת הביטחון, את קיצור השירות הקודם מ-36 חודשים ל-32 במסגרת חקיקת חוק השוויון בנטל ב-2014.
מעבר לנושא עצמו, יש כאן סיפור מדאיג: עניין מהותי נחקק כלאחר יד, בלי כוונה אמיתית לממשו. מערכת הביטחון מסרבת להכין כל עבודת מטה לקראת כניסתו לתוקף של חוק של הכנסת צריך להבהיר כי קיצור השירות בחודשיים משנה את כל מחזור החיים של צה"ל: ההכשרות, הקורסים ואיוש הגדודים המבצעיים, העובד על פי מחזור של גיוס אחת לארבעה חודשים. עבודת מטה אמיתית היתה אמורה להכין את צה"ל לשינוי שכזה, כולל ככל הנראה חזרה לארבעה מחזורי גיוס בשנה במקום שלושה.
צה"ל פשוט סירב לעשות זאת. משרד הביטחון, לכאורה דרג הפיקוח האזרחי על המערכת, שיתף איתו פעולה. הכנסת העבירה חוק בנושא מהותי בידיעה שלא יתבצע. בעת תהליך החקיקה נאמר במפורש שהקבינט יתכנס ב-2019, שנה לפני כניסת החוק לתוקף, כדי לדון אם לאשרר אותו, תהליך שהוא לכשעצמו פסול: אין דבר כזה, חוק על תנאי.
הקבינט לא התכנס, החוק נכנס לתוקף, והמתגייסים מיולי 2020 הוחתמו על מסמך חסר תקדים, לפיו הם מסכימים לשרת 32 חודשים אם ישונה החוק במהלך שירותם. זהו ביזוי של החוק במדינה דמוקרטית ומשחק משונה ומגונה בשירות בצה"ל, על המטען הערכי שהוא נושא.
לעניין עצמו: את שירות החובה הבסיסי בצה"ל חייבים לקצר. זו היתה מסקנתן של ועדות מקצועיות (ועדת בן בסט, ועדת ברודט וועדת לוקר), וזו עמדתם של שר הביטחון הנוכחי בני גנץ עוד בהיותו רמטכ"ל ושל הרמטכ"ל שבא אחריו, גדי אייזנקוט. זאת לנוכח מחזורי הגיוס ההולכים וגדלים וצרכיו המשתנים של הצבא לנוכח השתנות פני המלחמה, ומנגד הרצון שלא לוותר לחלוטין על מודל צבא העם ויתרונותיו של הגיוס הכללי, בעיקר בהיבט איכות המשרתים.
המודל הרצוי הוא העמקת בסיס השירות, תוך קביעת גודלו של צה"ל על ידי הממשלה, לראשונה בתולדות ישראל; יצירת שירות אלטרנטיבי, אזרחי-בטחוני, שיתמקד בביטחון פנים ובהגנת העורף, תוך שמירת העדיפות המוחלטת של צה"ל בבחירת המתגייסים לשורותיו; קיצור הדרגתי עד כדי שנתיים של שירות החובה הבסיסי, דבר שמשמעותו למשק היא תוספת של מיליארדים בשנה לתוצר; ובצידו שירות דיפרנציאלי, שחלקו העודף בתשלום, למי שצה"ל צריך באמת – לוחמים, אנשי טכנולוגיה וחלק מתומכי הלחימה.
הנחתי את המודל הזה בציבור כבר לפני שש שנים. כאמור, מי שכיהנו ומהכנים בתפקידים הבכירים ביותר תומכים בו, וכך גם חבריי במכון למחקרי ביטחון לאומי, במאמר שאנו מפרסמים בימים אלה. הוא מקובל גם על בכירי האוצר, המוכנים לשלם את התוספת התקציבית הנדרשת כדי לקבל את התועלת למשק.
למה זה לא קורה? מאותה סיבה שראינו את הפיאסקו המבזה של קיצור השירות בחודשיים, חקיקתו וביטולו: שלטון שאינו מתפקד, אחראים שדוחים את החשוב מפני הדחוף. התוצאה עלולה להיות משבר כוח אדם בצה"ל, שההתמודדות איתו תעלה בהרבה יותר משאבים ותביא פחות תועלת.
>>> הכותב הוא חבר כנסת לשעבר, משמש כחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי