בחייהן של מדינה ושל אומה, לפעמים מגיע רגע בו עליה לקום ולומר "עד כאן". רגע זה יכול להיות איום ביטחוני, איום מדיני או איום כלכלי. החוק הפולני שאושר השבוע האוסר על יהודים לקבל פיצוי על רכושם שנגזל בזמן השואה הוא אחד מאותם רגעים אלה - איום על האמת ההיסטורית ועל זכר השואה - ולכן התגובה הישראלית החריפה לחוק זה ראויה.
משבר מדיני מול פולין - סיקור N12:
- פולין אישרה סופית את החוק שפוגע בניצולי שואה
- ארה"ב נגד החוק הפולני: "מודאגים מאוד מהעברת החקיקה"
- סימני שאלה בקהילה היהודית בפולין: "לא מבינים את המהומה של ישראל"
בעשור האחרון ממשלות ישראל העדיפו לפייס את ממשלת פולין על מנת להרוויח השפעה מדינית בקרב מדינות וישיגראד (הונגריה, פולין, צ'כיה וסולבקיה), ודרכן באיחוד האירופי. המטרה אמנם הייתה חשובה, אך בדרך אליה נזנחו הכבוד הלאומי, הזיכרון הקולקטיבי שלנו וזכר השואה. כאשר פולין העבירה חוק האוסר להזכיר כי גם פולנים היו שותפים למעשי הנאצים, הגדילה ממשלת ישראל שכיהנה אז לעשות וחתמה על הצהרה שלא רק מנקה את הפולנים מכל אחריות אלא אף גזרה גזירה שווה בין אנטישמיות לאנטי-פולניות.
אל מול התגובה החריפה של ישראל, הפעם שכללה את החזרת הממונה על השגרירות בוורשה להתייעצויות ועיכוב יציאתו לשם של השגריר החדש, יעקב ליבנה, יש כאלה שנזעקים שמדובר בצעדים בלתי מידתיים ואפילו כאלה שפוגעים ביחסי החוץ של ישראל. אך האמת היא שמדובר בצעדים הכרחיים וכאלה שנמצאים בליבת העשייה המדינית והדיפלומטית.
דיפלומטיה אין פירושה להוריד את הראש ולספוג עלבון אחר עלבון למען אינטרס כלשהו. ראינו זאת ביחסי ישראל-טורקיה כאשר ישראל נמנעה במשך שנים רבות מלהכיר בטבח העם הארמני ואף התנצלה על פעולה מובהקת של הגנה עצמית במשט המרמרה, מתוך מחשבה שכך ניתן יהיה לפייס את הרודן ארדואן. זה נכשל מול טורקיה וזה נכשל מול פולין. כל פעם ויתרו לפולנים על עוד התבטאות אנטישמית, עוד צעד של הכחשת שואה, עוד מהלך שפוגע ביהודים כי תמיד היה אינטרס אחר. המסר שישראל שידרה בכך היה שהיא מוחלת על כבודה הלאומי, שאין ערך לזיכרון ההיסטורי ושהישגים טקטיים (שערכם מוטל בספק) מעל הכול.
ישראל לא ניצבת היום לבדה. לצד שר החוץ יאיר לפיד מוביל את המאבק הבינלאומי בחוק זה מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן. אין זה מקרי ששני אלה עומדים בראש החץ. כמו טומי לפיד ז"ל, גם אביו החורג של בלינקן, סמואל פיזאר ז"ל, היה ניצול שואה. שניהם שרדו את אושוויץ כילדים ושניהם לימדו את ילדיהם שאם לא מתייצבים כנגד האנטישמיות כאשר היא קטנה, הלהבה שלה רק תתגבר ותשרוף את הכול. הקואליציה הזאת, של ישראל ושל ארצות הברית, חשובה עוד יותר אל מול השתיקה המבישה, נכון לכתיבת מילים אלה, בה מעשיה של ממשלת פולין מתקבלים בקרב שכנותיה באיחוד האירופי. אותו איחוד שהיה לו זמן בחודש האחרון לשלוח נציג להשבעה החגיגית של "התליין מטהרן", אך עד כה לא מצא זמן לגנות את החוק הזה.
יחסי העם היהודי ופולין ידעו לאורך השנים יותר ירידות מעליות, אך המשבר הנוכחי ביחסי שתי המדינות הוא הכרחי, מתחייב וצודק. אסור לנו לעמוד מנגד בזמן שפולין מעבירה חוקים אנטישמיים, משכתבת את ההיסטוריה ופועלת נגד הזיכרון הלאומי שלנו. מוטלת עלינו החובה כמדינת הלאום של העם היהודי להישיר מולם מבט ולא לאפשר מצב "הרצחת וגם ירשת".
>>> השגריר רון פרושאור הוא יו"ר מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינ"ל במרכז הבינתחומי הרצליה. לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם בבריטניה