בימים האחרונים, אנחנו עדים למסע ציבורי מתוזמר היטב בקריאה לנקיטת צעדים קשים נגד אזרחים שטרם התחסנו. ההצעות כוללות סגירת אזרחים שומרי חוק בבתיהם, מניעת חינוך מילדים, ואף ענישה כלכלית. ההיגיון, לכאורה, מאחורי קריאות אלו, הוא הסיכון אותו יוצרים הלא-מחוסנים. קריאות אלו רבו והתגברו לאור נאומו של ראש-הממשלה בו טען כי "הלא-מחוסנים מסכנים את כולנו", וכעת אף השווה אותם לאנשים "המחזיקים תת-מקלע", ביטויים המזינים את המתקפה הציבורית על אותם מיליון איש שטרם התחסנו.
האמנם נכונים הדברים?
מהו הביסוס המדעי לקביעה זו, והאם יש הצדקה לצאת בקריאה כזו?
- החיסון הוכח כאינו מונע הדבקה או הידבקות. מחקרים, כמו גם מסמכים רשמיים של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות, מראים כי העומס הנגיפי (שהינו מרכיב עיקרי ביכולת להדביק) הינו דומה במחוסנים ובבלתי-מחוסנים וכי הסיכוי להדבקה – דומה ביניהם.
- א-סימפטומטיים כמעט שאינם מדבקים. מחקרים מראים כי שיעור ההדבקה של א-סימפטומטיים נמוך פי 20 מאלו של סימפטומטיים, כך שהסיכוי של אדם בריא ללא תסמינים שאינו יודע שנושא את הנגיף להדביק מישהו אחר נמוך משמעותית -1%. בהתחשב בשיעור המאומתים באוכלוסייה, הסיכוי להדבק ממפגש אקראי (בניגוד לבני הבית) הוא כ-1 ל-50,000.
- חיסון האוכלוסייה הנותרת לא ימנע את הגל. כיוון שהחיסון אינו מונע הדבקה והידבקות, הוא אינו תורם לחסינות העדר. בפשטות, הניסוי של פייזר ליצירת חסינות עדר באמצעות החיסון – כשל. תוספת אוכלוסייה מחוסנת לא ימנע גל רביעי ,שכמו קודמיו במגפה זו ובמגפות קודמות – יחלוף בעצמו. נתונים מאיסלנד וממלטה, שם שיעור המתחסנים באוכלוסייה כולה מגיע אף ל-90%, מראים שעדיין מתרחשים שם גלי הדבקות. עם זאת, התמותה שם נמוכה מאוד, ככל הנראה הודות ליעילות החיסון במניעת תחלואה קשה.
- החיסון ממשיך להגן על המתחסנים מתחלואה קשה. הרי אין משמעות למחלת צינון קלה, והחשיבות היא רק במניעת תחלואה קשה. לכן החיסון עדיין יעיל מאוד להגנה אישית מפני מחלה קשה, כך ע"פ הפרסומים בישראל ובעולם עד כה, גם אם אין לו הגנה טובה מפני הידבקות או הדבקה. בהתאם, אין לחיסון ערך בהגנה על הסביבה.
- המספר מיליון מופרז. בניגוד לאמירה כי יש בישראל 1.1 מיליון לא מחוסנים, המספר האמיתי נמוך משמעותית. בתוך המיליון, יש רבים שאינם יכולים או צריכים להתחסן: חלק מאוכלוסייה זו הינה מחלימים (ששיעורם באוכלוסייה גבוה מהידוע, לפי סקרים סרולוגיים), ולכן אין להם כל צורך בחיסון. להיפך – אלו שהחלימו הם בעלי הגנה טובה יותר, כולל הגנה סביבתית המקדמת את חסינות העדר. חלקם חולים שאינם יכולים לקבל את החיסון בשל סיבות רפואיות. פלח נוסף הוא אוכלוסייה שקיימות שאלות לגבי הצורך לחסנה, ובמדינות נאורות אחרות, כגון גרמניה ובריטניה, החליטו כלל לא לחסן בשלב זה – כלומר, צעירים מתחת לגיל 18. בנוסף, חלק ממיליון אזרחים אלו כלל איננו נמצא כלל בתחומי ישראל.
הקריאות, המגיעות לעיתים עד כדי הסתה ועידוד אלימות של ממש, הינן אולי תוצאה של תסכול האזרחים, וניסיון של הממשלה למצוא שעיר לעזאזל בתופעת טבע. במאה ה-21, ניתן להימנע מתופעות מכוערות שהתלוו למגפות בימי הביניים, כמו האשמת היהודים. בדמוקרטיה אשר כבוד האדם וזכויותיו יקרות לה, אין מקום לקריאות והסתה מסוג זה. זכות החברה להגנה גוברת על זכות הפרט לחרות רק כאשר מדובר בסכנה של ממש (כפי שנעשה במטופלים פסיכוטיים אלימים, או להבדיל – באסירים). אין מגבילים חירותו של אדם בשל פוטנציאל סכנה מרוחק (כמו חולה איידס, אדם שחזר ממדינה נחשלת ואולי נדבק בדבר מה, או להבדיל – אסיר משוחרר עם סיכוי לחזרה לפשע).
הגבלת זכויות פרט על סמך פוטנציאל מובילה למשטרים חשוכים. יש לחדול מההסתה מייד, כיוון שמעבר להיותה משוללת כל יסוד מדעי, הינה לא ראויה, לא מוסרית ומהווה פתח למדרון אפל ביותר. זכותו של אדם על גופו היא ערך מקודש ברפואה, ושלילתה מאדם המעוניין להשתמש בה, מעקרת זכות בסיסית זו מכל תוכן. אוטונומיית המטופל אינה רק עניין אתי, אלא אף מעוגנת בחוק זכויות החולה, ונגזרת מחוק כבוד האדם וחירותו. אין להפעיל על אדם כל לחץ לקבל טיפול, מעבר להענקת הסברים והנגשת מידע – תהה זה כימותרפיה, אנטיביוטיקה – או חיסון.
אנו קוראים להמשך המאמץ לשכנע ולהנגיש מידע לאוכלוסייה המבוגרת שטרם התחסנה בשתי המנות הראשונות, תוך שימוש בכלים הראויים ברפואה: שקיפות, "גובה עיניים" וכבוד למטופל ולמערכת אמונותיו. עם זאת, במיוחד לאור השאלות סביב חיסון הילדים וההחלטה שלא לחסנם במספר מדינות העולם, יש להפסיק מייד כל אמצעי לחץ וסנקציה כנגד ילדים ונוער.
אנו קוראים לראש הממשלה ולשר הבריאות לצאת מייד בהכרזה להפסקת הקריאות האלימות ומתן הסברים מדעיים לציבור, על כך שאותם כמה מאות-אלפי אזרחים שטרם התחסנו אינם המקור לצרותינו יותר מכל מיעוט אחר שהואשם בתקופות חשוכות בהיסטוריה.
פרופ' רבקה כרמי היא מומחית ברפואת ילדים, נאונטולוגיה וגנטיקה רפואית. שימשה דיקן הפקולטה למדעי הרפואה ונשיאת אונ' בן-גוריון, יו"ר איגוד דיקאני בתי-הספר לרפואה וכיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות.
פרופ' אסא כשר הוא פילוסוף, מומחה לאתיקה מקצועית, חתן פרס ישראל ומחבר הקוד האתי של צה"ל.
ד"ר יואב יחזקאלי הוא מומחה לרפואה פנימית ולמנהל רפואי, מרצה בתוכנית לניהול משבר ואסון באונ' ת"א, וממקימי צוות הטיפול במגפות.
ד"ר אביב שגב הוא פסיכיאטר, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה דחופה במרכז לבריאות הנפש ומרצה בחוג לפסיכיאטריה באונ' ת"א.
הכותבים הם חברי ופעילי מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה