כבר שכחנו למה אנחנו שונאים

מה ההבדל בין יום זיכרון ליום אבל? מהו ההבדל העקרוני בין יום הזיכרון לשואה; יום הזיכרון לחללי צה"ל לבין תשעה באב?

• לקריאת תוצאות סקר 'מדד השנאה', לחצו כאן

ימי זיכרון נועדו להתייחדות עם ההולכים. את החיסרון לעולם לא נוכל למלא. החלל יוותר לנצח. יום אבל נועד להבהיר שניתן לתקן. המוקד של הזיכרון בעבר, המוקד של האבל בתיקון העתיד. אנו אבלים על החורבן, בעיקר מפני שמוטלת עלינו האחריות לבניין. המשמעות העמוקה של תשעה באב נוגעת בעיקר לחובה שלנו לתקן את הסיבות שבעטיין חרב בית המקדש. הוא נחרב בשל שנאת חינם, עלינו מוטלת החובה לתקן בעזרת אהבת חינם.

בימים אלה קיבלנו לידינו את 'מדד השנאה', סקר שערכנו יחד עם "מכון מדגם" בראשות מנו גבע. התוצאות כואבות. הן מצביעות שאנחנו שונאים (השמאלנים שנואים מכולם); שהשסע העדתי הולך וגדל; ש(רק) 50% חשים שערבות הדדית הינה אחד מסממני ההיכר של החברה הישראלית, ועוד.

אלה ממצאים מדאיגים. אבל ביום אבל – עלינו לעסוק בתיקון. לא להרפות, לא לוותר אחד על השני. תשעה באב מהווה הזמנה ישראלית לחזור לעצמנו. לחפש דרך להעמקת החיבור והקשר בין כולנו. אנשים רבים חושבים ש'אהבת חינם' עלולה להוביל להרדדת השיח. שאסור להתווכח, להתעמת. שנאת חינם מגיעה כששוכחים על מה בדיוק הריב; אנו לא מודעים לסיבה שבגללה הכל התחיל.

הטורים של שי פירון ב-N12:

• הממשלה החדשה מסירה את המסכות - וזה טוב לנו
• אחינו הדרוזים שוב נותרו מאחור
• פוזיציה במקום אופוזיציה

יפה כתב עמוס עוז בספרו 'מחשבות על ישראליות': "יש מעשה במלך אחד שאהב את אשתו אהבת נפש. כל כך אהב אותה שכאשר היא מתה עליו הוא נטש את כל ענייני ממלכתו והושיב את גדולי הארכיטקטים והבנאים לבנות סביב ארונה את ההיכל המפואר ביותר בעולם כדי לעשות לה שם וזכר.

והנה ככלות שבע השנים תמה מלאכת הבניין, והוא בא לראות בפעם הראשונה את ההיכל המפואר הזה, את הקשתות הנפלאות, את הכיפות הרבות, את הכתלים המרווחים, את החלונות המרהיבים, ובאמצע, עמד איזה כתם כזה, קטן, שחור, חריג. "מה זה?", שאל המלך. "תוציאו את זה מכאן, ומיד!". זה היה ארונה של אשתו שלשמה בנה את כל הבניין.

ככה גם אנחנו, שונאים את האחר. ככה. כבר שכחנו למה. 'מחלוקת עתיקת יומין', כאילו שאנו לא הרבה יותר קרובים ממה שנדמה.

אפשר לתקן

צריך להתווכח על דעות ורעיונות, ברור שיש להילחם על רעיונות. שנאה – ובעיקר שנאת חינם – זה הרגע שבו אנחנו עוברים את הקו הדק שבין מחלוקת רעיונית לשנאה אישית. אז הנה, בדרך לבניין הבית השלישי, כמה כללים לקראת תיקון הפיצול והפילוג:

1. אל תהיו פומפוזיים, תפסיקו לאיים עלינו. נכון יש פיצול, יש שיסוי. יש שנאה בין השבטים השונים. אבל אל תגידו: "מעולם המצב לא היה נורא כמו עכשיו"(היה גם היה!); "לא ראינו גילויי שנאה כאלה מאז חורבן הבית" (ראינו); "הפילוג מאיים על קיומנו" (הוא קשה ומכאיב אבל לא מאיים על הקיום).
2. דברו! אל תשמרו בבטן. יש לכם מה לומר על חרדים? שמאלנים? חילוניים? מתנחלים? דברו איתם. תשאלו, תבררו. תכירו מקרוב. לפעמים אנו מפתחים תמונת עולם שלמה שאין לה אחיזה במציאות. אגדה מן המזרח מספרת על מורה רוחני שאחז בידו כוס חצי מלאה. התלמידים היו בטוחים שהוא עומד לשאול אותם: מה אתם רואים? חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה? אבל המורה חייך ושאל: כמה הכוס כבדה? כל אחד זרק משקל אחר: 50 גרם, 100 גרם, וכו'. המורה הביט בתלמידים ואמר: אין לה משקל. תלוי כמה זמן מחזיקים אותה. גם הכוס הקלה ביותר הופכת לכבדה כשמחזיקים בה שעה ארוכה. כשאתם שומרים בבטן, גם מחלוקת קטנה הופכת לכבידה ומעיקה.
3. גם אתם לא מושלמים. אל תחשבו שרק 'הם' אשמים במצב. כל אחת מהקהילות והשבטים תורמת את חלקה המכובד להלהטת הרוחות. לפני שאתם רוצים לבקר את האחר ולתקן אותו – תתחילו אצלכם בבית. תתחילו מהמנהיגים שלכם, מהחברים שלכם.
4. לדון כל אדם לכף זכות. לא הכל מניפולציה. לא הכל ספינים. אל תחשדו בזולת, אל תחפשו כוונות נסתרות. רוב האנשים טובים, אותנטיים, אנשי אמת. אל תחשדו, אל תתייגו. לא כולם מדברים מפוזיציה.

אינני מזלזל בעוצמת השנאה, אבל ביום הקשה הזה אני מבקש להדגיש את פוטנציאל היחד הישראלי. יש לא מעט מקרים שמצביעים על הערבות, על הלכידות ועל פוטנציאל החיבור בינינו. אפשר להדגיש את הרע, להצביע על המפריד. עלינו מוטלת החובה לחפש קרניים דקות של אור ולהפוך אותן לאלומה מאירה.

>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"

• תשעה באב