המשטר האסלאמי הקיצוני באירן מנסה שוב להביא להסלמה מבוקרת מול ישראל כדי להרתיע את הממשלה החדשה מלהמשיך בביצוע התקיפות על יעדים אירניים בסוריה, ובמקביל מנהל מדיניות דומה מול ארצות הברית כדי לשכנע את הממשל האמריקני להגמיש את עמדותיו בסוגית החזרה להסכם הגרעין.
המערכה הימית מול אירן - סיקור N12:
- בתגובה לירי הרקטות: צה"ל תקף בדרום לבנון
- "אירנים חמושים על הסיפון" | ההקלטות מהספינה שנחטפה
- ארה"ב מזהירה את אירן: "תהיה תגובה על התקיפה"
- שני אנשי צוות נהרגו בתקיפת ספינה ליד עומאן
שלושה גורמים לתוקפנות האירנית
ראשית, תחושת המצוקה הגוברת של אירן הן על רקע המשך הסנקציות האמריקניות, עקב הסירוב האמריקני לקבל את המתווה האירני לחזרת ארצות הברית להסכם הגרעין, הן בשל התקיפות המיוחסות לישראל הפוגעות בתשתיות אירניות הקשורות לגרעין ובמאמץ האסטרטגי של אירן להתבסס בסוריה ולהעצים דרכה את חיזבאללה, והן לאור חוסר השקט באירן ובמדינות בהן יש לה מידה רבה של שליטה או השפעה (סוריה, לבנון, תימן ועירק).
שנית, ההנחה האירנית כי התגובות להסלמה מצדה תהיינה מוגבלות. זאת משום שליריבותיה של אירן אין עניין בהסלמה והן אף חוששות ונרתעות ממנה. העדויות לכך הולכות ומצטברות בטהרן כל העת. הפסקת הפיקוח הבין לאומי על מתקני הגרעין, בשעה שאירן ממשיכה בפיתוח מרכיבים ביכולת לייצר נשק גרעיני וצוברת אורניום מועשר ברמות גבוהות, לא גררה שום תגובה. כך גם הניסיון לחטוף פעילת אופוזיציה מניו יורק, הפגיעה במפגינים מבית, ירי הרקטות מלבנון לשטח ישראל והתקיפות הנמשכות על יעדים אמריקניים בעירק, שהובילו דווקא להחלטה אמריקנית לצמצם את הפעילות הצבאית בעירק במקביל להוצאת הכוחות הבין לאומיים מאפגניסטן.
כל אלו, יחד עם ההקפדה של ממשל ביידן שלא לומר כי בהקשר הגרעיני האירני כל האפשרויות (כולל הצבאית) עומדות על הפרק וכי ארצות הברית לא תאפשר לאירן להשיג יכולת לייצר נשק גרעיני (ולא תמנע רק הצטיידות אירנית בנשק כזה), נתפסים באירן כביטויים לחולשה אמריקנית ולגבולות הפעילות הישראלית. גם התגובה הבין לאומית הרפה לבחירת ראיסי, בעיקר מצד האירופים, וההתגייסות של רוסיה להגן על אירן, כולל נכונות ליירט בעצמה טילים שישראל משגרת לעבר יעדים אירניים בסוריה, מחזקים תחושה זו.
"ההליכה על הסף, על בסיס המוכנות לעימות נמוך עצימות, היא האופציה הנבחרת של אירן כל עוד ארצות הברית איננה מקבלת את המתווה האירני לחזרה להסכם הגרעין"
לבסוף, אירן בטוחה ברמת המוכנות הגבוהה שלה ללוחמה נמוכת עצימות וא-סימטרית מול ארצות הברית וישראל. מזה שנים רבות בונים האירנים את כוחם הצבאי לסוג כזה של לחימה. הם מכירים בקושי שלהם להתמודד מול מעצמות קונבנציונליות כאלה באותו מישור, לכן הם שמים את יהבם לא על פיתוח והצטיידות של אמצעי לחימה יקרים כמו מטוסים וטנקי מערכה. במקום זאת, הם משקיעים בטילים ורקטות, כולל טילים בליסטיים וטילי שיוט, ובמטוסים ללא טייס מהסוגים ששימשו לתקיפת מתקני הנפט הסעודים ובהם נעשה שימוש בתקיפת הספינה MERCER STREET.
באירן משקיעים גם בספינות נפץ מהירות ובפיתוח יכולות סייבר מתקדמות. את האמצעים האלה הם משווקים לצבא הארגונים הסרים למרותם ברחבי האזור ומשתמשים בהם לקידום יעדיהם המשותפים, תוך שהם מנסים לשמר יכולת להכחיש את אחריותם הישירה לפעולות שמבצעים ארגונים אלו. משחק מלחמה שנערך לאחרונה בוושינגטון הגיע למסקנה שיש גרעין משמעותי של אמת בהנחה האירנית, מה שחייב את האמריקנים לחשב את דרכם מחדש.
המחויבות הישראלית שלא לפעול נגד אירן ללא תיאום עם ארצות הברית, במיוחד תחת ממשל ביידן השונא סיכון, עלולה להעצים עוד יותר את הביטחון האירני.
סביר, לאור כל זאת, שאם שום דבר לא ישתנה, התעוזה האירנית תלך ותגבר ואולי אף תוביל את אירן קרוב מאוד להשגת היכולת לייצר נשק גרעיני ראשון. זה אמנם לא המצב הרצוי לאירן, המעדיפה את הסכם הגרעין המבטיח לה נתיב בטוח ונעדר דאגות להשגת יכולת להצטייד בארסנל גדול של נשק גרעיני בתוך 10 שנים. עם זאת, ההליכה על הסף, על בסיס המוכנות לעימות נמוך עצימות, היא האופציה הנבחרת של אירן כל עוד ארצות הברית איננה מקבלת את המתווה האירני לחזרה להסכם הגרעין. אירן מקווה שבסופו של דבר בוושינגטון יתקפלו.
אז מה צריך לעשות?
ראשית, לא למצמץ. ישראל צריכה להמשיך לפעול בנחרצות לסיכול פרויקט הגרעין האירני ולפגוע במאמץ האירני להתבסס בסוריה ולספק לחיזבאללה נשק מתקדם. ארצות הברית, מצדה, צריכה לעמוד על תביעותיה מאירן.
שנית, וחשוב אף יותר, יש להבהיר לאירן שמדיניות ההסלמה המבוקרת כרוכה במחיר כבד ובלתי צפוי. כך עשה הממשל הקודם בארצות הברית כשפגע בקאסם סלימאני וגם כעת, לאחר שהאירנים הרגו אזרח בריטי ואזרח רומני חפים מפשע, חייבת לבוא תגובה חריפה. ישראל יכולה לתרום לכך באמצעות הנכסים המודיעיניים שלה, שכבר משחקים תפקיד בהוכחת האחריות האירנית לתקיפת המיכלית - הוכחה המאפשרת להניע פעולה אמריקנית–בריטית לא פרופורציונלית משותפת, שיכולה לכלול מעבר לסנקציות נוספות גם פעילות קינטית במרחב הימי או היבשתי או פעולה בתחום הסייבר. זאת, כדי להבהיר לשליטי אירן, בעיקר עם כניסתו של ראיסי לתפקידו, שארצות הברית לא תפעל על פי ההיגיון האירני.
מעבר לתגובה זו, חשוב לנסות לשכנע את האמריקנים כי התקרית חושפת את פרצופה האמיתי של אירן. יש למנף את ההזדמנות שיצרה התקיפה האירנית כדי להביא את ארצות הברית לחדש את הלחץ על אירן בנושא הגרעין – להצהיר שכל האפשרויות עומדות על הפרק כדי למנוע מאירן השגת יכולת לייצר נשק גרעיני, ולתבוע מאירן לקבל הסכם גרעין ארוך טווח המבטיח פיקוח של ממש על תכנית הגרעין שלה. חזרה להסכם הגרעין תחת ההסלמה האירנית היא מסוכנת מאוד לישראל ולעולם כולו. על ישראל לפעול בעניין זה בשיתוף פעולה מלא עם האמירויות, בחריין וסעודיה.
בה בעת יש להגביר את המוכנות והדריכות לסיכול מאמצים אירניים נוספים בכל החזיתות והתחומים. אין די ביכולת המרשימה לאתר את השיגור של המל"ט האירני שתקף את הספינה, צריך להפעיל מנגנון משותף עם האמריקנים שיאפשר לצי החמישי ליירט את המל"ט במעופו. במבצע 'שומר חומות' סיכלה ישראל 8 מזל"טים של תקיפה, הודות לסגירת מעגל מהירה. חשוב לפתח יכולת כזו מול ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם ארצות הברית חיוני במיוחד מכיוון שהאירנים בחרו זירות פעילות בהן יש להם יתרון יחסי. לפיכך, ישראל נדרשת לשיתוף פעולה עם ארצות הברית גם כדי להגן על יעדים הקשורים אליה או לאזרחיה.
לבסוף, חשוב לשמר את יכולת הפעולה העצמאית של ישראל מול אירן. זהו מרכיב חיוני הן בהרתעה והן ביכולת למנוע מאירן השגת יכולת לייצר נשק גרעיני. דניס רוס הציע לאחרונה שארצות הברית, ביוזמתה, תבנה יכולת ישראלית עצמאית לפגוע בתשתיות הגרעין האירניות בכך שתמכור לה את ה-MOAB – הפצצה המיועדת לפגוע בתשתיות הגרעין התת-קרקעיות ותחכיר לה מטוסי תקיפה כבדים מדגם בי-52, הנדרשים לנשיאת הפצצה. זו הצעה מפתה במבט ראשון, אבל כדאי לחשוב פעמיים לפני אימוצה, מחשש שזה יתפרש כוויתור של ארצות הברית על אופציית תקיפה אמריקנית עצמאית. הגרעין האירני הוא בעיה אסטרטגית היכולה להפוך לקיומית עבור ישראל, אבל הוא איום אסטרטגי מהמעלה הראשונה עבור ארצות הברית והמערכת הבינ"ל. על ישראל להמשיך ולפתח בעצמה את התכנית העצמאית שלה לפגיעה בתוכנית הגרעין האירנית.
>>> הכותב הוא תא"ל במיל', לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, כיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה