בנאום הבכורה של הח"כ החדש נפתלי בנט, אי שם ב-2013, סיפר חבר הכנסת הטרי שבילדותו אימא שלו כעסה עליו כשכינה מישהו במילה "פראייר". תמיד תהיה פראייר, הסבירה אימא. צריך לתת מבלי לבקש לקבל, העיקר זה לעשות את הדבר הנכון. אבל אחרי נאומו של ראש הממשלה בנט השבוע במליאה, נראה שהדבר האחרון שהוא רוצה שנחשוב...שהוא סתם פראייר. השאלה הגדולה היא האם העלייה להתקפה בנאומו, נאום "החמוצים החדשים", היא אסטרטגיה או שפשוט "קפץ לו הבנט", כי כידוע פראיירים לא מתים - הם מתחלפים. וזה חששו האמיתי.
- בנט לאופוזיציה: "הפכתם לחמוצים החדשים", נתניהו: "קלקלת את ההצלחה בקורונה"
- אביב בושינסקי: בנט, אל תנסה להיות נתניהו
התקשורת, ברובה, עושה לבנט את העבודה. היא מתארת אידיליה בין חברי הממשלה. ממש פנאי פלוס. היא כותבת שבנט מתקשר לשרים בחמימות ובסוף היום אפילו מתקשר ושואל איך היה בעבודה. הנרטיב של "באנו לעבוד" עובד בתקשורת שעות נוספות. הגדילו ועשו כותבי הטורים המובילים של סוף השבוע: "בנט מאושר", כותב האחד. "בנט נהנה", כותב השני ובאותו יום ממש כותב השלישי ש..."בנט מבסוט". מקריות? זו המציאות? הכול יכול להיות, אבל אם התקשורת, לפחות עד עכשיו, עושה לך את העבודה, אז למה לקלקל?
נאום "החמוצים" של נתניהו באוגוסט 2017 היה לאחר שנטען כלפיו שהוא הוא שמסתובב בפנים חמוצות. הוא האשים בכך את כולם - את האופוזיציה, את התקשורת ואפילו את אלה ש"חמוצים וטסים", כלשונו. נתניהו מנה אז בנאומו את הישגיו בשמונה שנות שלטונו: רכבת מהירה לתל אביב, גדר למניעת מסתננים ממצרים, הורדת האבטלה, הזנקת הכלכלה, שיא בתיירות, הישגים בסייבר וגם שאנחנו ממש לא תחת "צונאמי מדיני". עם העובדות הללו אי אפשר להתווכח.
עכשיו, חודש בתפקיד, ובנט כבר עושה ביבי. הוא עולה לבמה ומתחיל למנות את ההישגים: אנחנו מגיבים על כל בלון וחצי שעף מעזה, הוא מסביר. הצלחנו עם מצעד הדגלים וחתמנו עם קוריאה על עסקת חילופי חיסונים. ייתכן שהללו אכן הישגים, אבל ייתכן שעדיין מוקדם לקשור כתרים. עזה וגם הקורונה עדיין כאן.
"אי אפשר להיות גם ממלכתי וגם צוללן באותה מדמנה. זה לא עובד, אין גם וגם"
נפתלי בנט בקיא ממני בנאמר בספר משלי, אבל את הפסוק "יהללך זר ולא פיך" כולם מכירים. להתהדר ולהתפאר זה מיותר, הרי זה מה שהרגיז רבים ממבקריו של נתניהו. בנט נגרר לשדה העכור הזה ופה לדעתי הוא טועה. פעם, באותו נאום בכורה שלו, הוא קרה לכולם "אחיותיי ואחיי". ביום שני האחרון הוא פתח בליגלוג על חבר הכנסת שברח. על נתניהו (שאיחר לדיון) במשקל "אהוד ברח". את יו"ר האופוזיציה הוא הקפיד לכנות חבר הכנסת ביבי. ביבי נתניהו. לא פעם, לא פעמיים. רק 23 פעמים, אם חלילה לא קלטתם את הדחקה.
השפה הייתה רדודה, החיקוי של ביבי והחיסונים היה מיותר, והשיח? השיח במושב הקיץ בבית האח הגדול תרבותי יותר מזה של בית המחוקקים. יכול להיות שהעובדה ש"הכניס" לביבי הכניסה קצת צבע ללחייה של הקואליציה. יכול להיות שנתניהו הרוויח לפחות חלק מזה ביושר, אבל השאלה היא האם זו המוזיקה שנשמע מעכשיו ממי שבמפגיע הדגיש שהוא רק לפעמים ילון בבלפור?
בשנת 1999, כשאמנון ליפקין שחק ז"ל נהנה מאהדה ציבורית אדירה אך נמנע, כאסטרטגיה, מלהכריז על התמודדותו על ראשות הממשלה, קיים נתניהו מסיבת עיתונאים אגרסיבית במהלך ביקור פצועים בבית החולים איכילוב. נתניהו תקף את שחק במלוא העוצמה. שחק נאלץ להגיב והוסיף ש.."שמתם לב שאנשים הפסיקו לחייך". כך שחק הוכנס בטרם עת לבריכה, ושם הוא גם שקע. אי אפשר להיות גם ממלכתי וגם צוללן באותה מדמנה. זה לא עובד, אין גם וגם.
הבידול של בנט, השקט, נטול שערוריות, בלי "משפחה על הראש" ובלי ריאיונות היסטריים, היו עד כה חלק מאסטרטגיית ה"ריפוי". העובדה שממשלתו כשלה במבחן חוק האזרחות ומתקשה אפילו להעביר חוק כמו "אי הפללה", עשויה להעמיד גם את יכולות ה"שינוי" שלו בסימן שאלה.
אתה רוצה לתקוף את יו"ר האופוזיציה ששמו בנימין נתניהו? תעשה את זה בסטייל. האחרון שהצטיין בזה היה אריאל שרון. מקורביו, לא הוא, עשו לו את העבודה. במילה אחת: הם קרעו אותו כשקראו לו...הדוגמן.