עבור מאות אלפי ילדים והורים, החזרה המלאה ללימודים לאחר שנת הקורונה היא באמת ובתמים רגע מרגש. בתום שנה שבה רבים מהילדים כמעט ולא ראו את בית הספר, המחשבה שיוכלו לחזור למסגרות הלימודיות, ובעיקר החברתיות, נוסכת תקווה בכולנו שהנה, אנו חוזרים לשגרה - אותה שגרה שכל כך התגעגנו אליה. שגרה שבה ילדים פוגשים את חבריהם ואת מוריהם, שגרה שבה הורים יכולים לצאת לפרנסתם בלב שקט. האם באמת התגעגענו כולנו לכל החלקים שבשגרה שלפני הקורונה? בעוד החזרה לשגרה מבורכת לכשעצמה, יש לתת את הדעת לשתי עובדות מרכזיות - האחת נוגעת למערכת החינוך שהשתנתה ללא היכר בשנה החולפת. השנייה נוגעת לילדים עצמם, שחוזרים למסגרות הלימוד לאחר טלטלה נפשית ואישית שלא צפו את בואה.
כדאי שנזכור את מצבנו האמיתי
ערב התפשטות מגפת הקורונה, במהלך שנת 2020, פרסם ה-OECD דוח מקיף שקבע שכיתות הלימוד בישראל צפופות ב-25% מהמקובל במדינות המפותחות. עוד קבע הדוח שבישראל יש מספיק מורים בכדי לאפשר לימודים בכיתות של 15 תלמידים - נתון שכידוע רחוק שנות אור ממציאות חיינו בפועל. הצפיפות בכיתות הלימוד הובילה, במהלך המשבר, לקושי להותיר את מערכת החינוך פתוחה, שכן מי יכול לאכוף את הנחיות שמירת המרחב והבריאות במרחבים כה צפופים.
הפתרון היה פשוט - להשבית את רוב המערכת לאורך רוב השנה האחרונה. גם בהנחה האופטימית שהמגפה הבריאותית מאחורינו, תלמידי ישראל חוזרים הבוקר לאותה צפיפות מוכרת שמציפה שורת בעיות שמלוות את מערכת החינוך שנים ארוכות. ההשלכות לכך אינן רק בריאותיות, אלא גם לימודיות. ברור לחלוטין שלמידה בקבוצות קטנות היא אפקטיבית יותר. חשובות בהרבה הן ההשלכות הנפשיות והרגשיות - מורה יכול להעניק יחס אישי וצמוד בהרבה לכיתה של 15 תלמידים, מאשר לכיתה עם 30 תלמידים.
עניין זה מתחדד היום, יום חזרתם של הילדים למסגרות, ילדים שחייהם השתנות בשנה האחרונה. עידן הפוסט-קורונה מהווה הזדמנות עבור מערכת החינוך ליצירת סביבה חינוכית שתאפשר למידה אפקטיבית יותר. במסגרת זאת, ניתן לשמר את מבנה ה'קפסולות', כחלק משגרת מערכת החינוך וללמד בקבוצות קטנות יותר. כל זאת לצד הפחתה בשעות הלימוד ובמספר מקצועות הלימוד. ניתן לעשות זאת מבלי לתקצב מחדש את מערכת החינוך - מהלך שאינו ריאלי בטווח הזמן הקרוב.
לא רק שגרת הצפיפות חוזרת בגדול, אלא גם שגרת ההוראה והיחס שלנו לאותם אלו שבידיהם אנו מפקידים את היקר לנו מכל מדי יום - מורי ומורות ישראל. המורים בישראל מרוויחים שכר נמוך מעמיתיהם במדינות המפותחות בעולם, והמקצוע בו הם מחזיקים אינו נתפס כסמל סטטוס בלשון המעטה. הקורונה הדגישה את חשיבות המורה, מעמדו ותפקידו כמבוגר משמעותי עבור הילדים. שינוי במעמד המורה ובהתייחסות החברה אליו, ימשוך בהכרח הון אנושי איכותי. המציאות מראה כי מקצוע ההוראה הוא בגדר פרופסיה שיש לטפח ולהעצים.
לכל זאת יש להוסיף את האזהרה החמורה שפרסם בנק ישראל רק בתחילת החודש, ולפיה סגירת מערכת החינוך בשנת הקורונה צפויה להגדיל את הפערים בין השכבות השונות בישראל. בבנק ישראל הזהירו מירדה בהכנסה העתידית של הצעירים. אותם ילדים למשפחות מוחלשות יותר מבחינת כלכלית, שלחלקם לא היה אפילו מחשב בבית כדי לקיים שגרה של לימודים מרחוק, חוזרים למסגרות החינוך עם קשיים גדולים יותר ומוחלשים יותר - הן מהבחינה הלימודית והן מהבחינה הרגשית והחברתית. מצב זה, לפי בנק ישראל, ישפיע על כושר ההשתכרות שלהם כאנשים בוגרים. על מדינת ישראל לתת מענה מקיף ומיידי לקשיים הללו.
במקום תוכנית לאומית לחינוך: קמפיין פוליטי
ומה מדינת ישראל עושה אל מול כל זה? החלטות מתקבלות מהרגע להרגע ומשתנות בהתאם לצרכים שאינם בהכרח מונעים משיקולים חינוכיים בלבד. כל זאת, כאשר מקבלי ההחלטות, מכל הצדדים, עוסקים יותר בקמפיינים פוליטיים מאשר בחיים עצמם. שרדנו כך למעלה מ-70 שנה, אז למה שלא יהיה בסדר? והרי למי יש בכלל פנאי לדון ולהציג תוכניות לאומיות למערכת החינוך לעשור הקרוב? חשוב לחלקם בהרבה להציג תוכנית שתזכר לאיזכור באחת ממהדורות החדשות - תוכנית שכוללת בדרך כלל נוסחה מנצחת שמשלבת פופוליזם ומענה לצורך מיידי. השאר כבר יסתדר, או שלא.
לוואקום הזה שהותירה המדינה נכנסו במהלך שנת הקורונה ראש רשויות שלא המתינו ועשו מעשה. הם הוכיחו שמי שיודע לספק פתרונות ומענים לשטח הוא מי שחי אותו. מלימודים בשטח פתוח שעמדו בהנחיות הבריאות, דרך פעילויות חוץ אחרות ועד החלטות ממוקדות היכן ניתן לפתוח מסגרות גם בשיא המגפה. לא מדובר בתחליף לתפקידה של המדינה, אך על סימן דרך שאפשר גם אחרת.
לכן, לא די לנו במושג 'הבון טון', שעיקרו ביזור סמכויות לרשויות המקומיות, אשר במידה וייושם ללא אבחנה, עלול להותיר נזק אדיר ואף להעמיק את הפערים החברתיים. על הממשלה להתוות תוכנית סדורה להעצמת הרשויות בכלל ובתחום החינוך בפרט, ולתפור 'חליפה' מותאמת לכול רשות. אין דין רשות אחת לרעותה, ואין דין רשות מבוססת לדין רשות מוחלשת.
הילדים מבקשים - תנו לנו סיכוי שווה
הקורונה הוכיחה שהיא מהווה גם הזדמנות נדירה למדינת ישראל בכלל ולמערכת החינוך בפרט. בנוסף לצרות שהביאה עמה, הקורונה גם לימדה אותנו כמה שיעורים חשובים שהלוואי ונשכיל ליישם. היא לא המציאה שום מצוקה או אתגר, אך חידדה וחשפה אותם לרמה שאי אפשר להתעלם מהם. ישנו כאן דור שלם של ילדים שמצב מאיתנו, המבוגרים, לדבר שאין בסיסי ממנו - סיכוי שווה, סיכוי ממשי לממש את הפוטנציאל שקיים בהם, סיכוי שווה לחינוך מיטבי ולהזדמנות שווה בשוק התעסוקה העתידי.
למרות שלמקבלי ההחלטות אין את היכולת והפנאי לגבש מתווה לתוכנית לאומית למערכת החינוך הישראלית כשאין תקציב מדינה, אין ממשלה יציבה ומתפקדת וכשהמציאות מתנהלת מסבב בחירות אחד לאחר, מתווה כזה הכרחי היום.
על כל אחד ואחת מחברי הכנסת והשרים להסתכל על הילד הפרטי שלו ולנסות להסביר, בראש ובראשונה לעצמו, האם די לו בכלים העכשוויים שהמערכת מספקת לו? באותה פרספקטיבה, שייבחן את מצבם של ילד או ילדה מהפריפריה החברתית של ישראל ויישאל את עצמו את אותה השאלה. תסתכלו לילדים שלנו בעיניים ותבינו שזו חובתנו לייצר שינוי עכשיו. בשבילם. בשבילנו.
>>> הכותבת היא מנכ"לית קרן רש"י לצמצום פערים חברתיים, מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, חברה בוועדה המייעצת לפרויקטור הקורונה