אלו 30 שנים שנראים יותר מנצח. היום, ביום הזה ממש, במהלך כ-36 שעות, טסו למעלה משלושים מטוסים שהובילו לארץ כ-14,400 מיהודי אתיופיה. זהו אירוע היסטורי, ללא תקדים, בו מדינה שולחת את ידה הארוכה כדי להביא את בניה ובנותיה - הביתה. "מבצע שלמה" היה תמצית הרוח הציונית: מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי; יידעו כל היהודים שזרועה הארוכה של המדינה תסייע להם בעת צרה ומצוקה, תיטול על כתפיה אחריות ותדאג לשובם הביתה.
אני זוכר את הימים הללו. הגעתי למרכזי קליטה כדי לפגוש את האחים והאחיות ששבו לכאן, אחרי אלפיים שנות גלות. בפרספקטיבה של זמן, זהו אירוע מעורר השראה. חלק מהעולים השתלבו בכל מערכות השלטון (שרה וסגן שר); מערכות ציבוריות ואזרחיות, מסגרות חינוכיות, תרבות וספורט. אולם, לצד ההצלחות הגדולות, עדיין צבע העור, המגורים של חלק מהעולים בשכונות נפרדות, העובדה שיש בתי ספר תיכונים שיש בהם רוב ליוצאי הקהילה - מהווה כתם מוסרי על כתפי כולנו.
לא פעם, בשיחות עם חברים קרובים ורחוקים, מצאתי שהמילה "גזענות" מפחידה אותם. בהשראת אירועי השואה הנוראיים ותפיסת העולם הנאצית שקדמה להם, הפכה המילה "גזענות" לכזו שאינה שייכת 'לנו', אלא רק 'להם'. אנחנו יהודים, לכן לא יכול להיות שאנחנו גזענים. אינני רוצה להתעמת עם הטענה, בעיניי היא לא נכונה. גם אם אעשה 'הנחת שואה', אקבע בנחרצות שקשה לנו לקבל את האחר: צבע העור, צבע הבגדים (בשני המקרים שחור...), דת ועוד גורמים. כל אלו גורמים לנו להתנשאות, להפליה מודעת ולא מודעת, ליחס שאין בו שוויון אמיתי, אלא פטרונות פסולה.
בשנת 2021, אין הבחנה אמיתית בין ילד וילדה שנולדו להורים יוצאי הקהילה האתיופית לכאלו שנולדו להורים שמוצאם באירופה. רק התנהלות פסולה שלנו, כיחידים וכחברה, מובילה לפערים גדולים. 30 שנה הם זמן רב לסגירת פערים, לרכישת מיומנויות, להשתלבות בתעסוקה, לשילוב עמוק באקדמיה, לירידה עצומה באחוז האסירים בבתי הכלא, למניעת נשירה במהלך השירות הצבאי ועוד.
רק טעויות חריפות יוצרות קריאות התפעלות (שיש בהן יותר מקורטוב של התנשאות) כשאנו פוגשים בן הקהילה שזכה לייצג את המדינה, התקדם בסולם הדרגות, קנה לעצמו - בצדק ובזכות עצמו - תפקיד בכיר בשירות הציבורי או הפרטי.
היינו יכולים לעשות יותר. היה אפשר להצליח, לראות פירות ברוכים, להתגבר על חלק ניכר מהתופעות. אין ספק שצבע העור, תחושת העליונות, השחצנות שאנו יודעי כל ומחייבים אותם להיות 'כמונו', חוסר ההערכה לתרבות עתיקת יומין, היעדר כבוד למנהגים ועוד - הובילו לנזקים חריפים וכואבים.
אם לא די בכך, כעשרת אלפים איש עדיין חיים בגונדר ובאדיס אבבה בתנאים מחפירים. חלק מהם ממתינים כבר למעלה מעשר שנים. הייתי שם. ייתכן ויש ביניהם כאלה שאינם יהודים הלכתיים. הם לא הרוב. לא שמעתי, לא סיפרו לי, לא אמרו לי. נסעתי. שוחחתי. בחנתי. אני שמח על כל עולה המגיע לארץ, אבל אני קובע בכאב עצום שאין דינם של מועמדים לעלייה כחולי עיניים ובהירי שיער לאחיי ואחיותיי במחנות המעבר.
אפשר להכריע כבר היום: מי יהודי ומי לא. אלו שלא, יודיעו להם שלעולם לא יעלו ויאמרו - קחו 5,000 דולר וחזרו לכפרים שלכם. כל האחרים יעלו לארץ. טרקטורים יעלו על מתחם גונדר ואדיס אבבה ויחריבו אותו עד היסוד.
אין כסף? אנשים רעבים, חולים. צעירים מפסידים את ההזדמנות לרכוש מקצוע, לבנות חיים של משמעות. אנחנו טובים, מאוד, במבצעים. אנחנו חלשים, מאוד, בשגרת החיים. הנה עוד דוגמה: אנשים מאוקראינה או מצרפת עולים לארץ. את אחינו האתיופים אנחנו 'מביאים', כאילו מדובר בחפצים. אלפים מיהודי אתיופיה הלכו ברגל לסודן ממניעים ציוניים טהורים. אלפים מתו בדרך. אנחנו לא נוטים לראות אותם כציונים אקטיביסטים.
בשנת 2019-2020 השקענו בתנועת "פנימה" בהכנת מתווה לסיום הפרשה הנוראה. הגשנו אותו לשרת הקליטה פנינה תמנו-שטה. הממשלה עשתה משהו, מעט מדי. כנראה שלא היתה עושה אם שרת הקליטה לא היתה מבנות הקהילה. אנחנו חייבים להסיר מעלינו את החרפה. זהו כתם מוסרי, כתם יהודי, כתם ציוני, כתם לאומי. כתם שחור, בוהק.
30 שנים אחרי - הגיע הזמן לתיקון. בראש ובראשונה, עלינו לשנות את ההתייחסות הפנימית, העמוקה. "אל תקרא לי שחור", זה גם לא לומר "איזה יופי ייחודי". זה הרגע שבו עלינו לחזור שלושים שנים אחוריה, ללילה שבו סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל, ושורה ארוכה של טייסים, אנשי צוות קרקע ואוויר, אנשי שב"כ, מוסד ולוחמי שלדג הזכירו לנו מי אנחנו צריכים להיות, מי אנחנו ראויים להיות. ההתנשאות הישראלית זקוקה לתיקון גדול, עוד לא מאוחר. משנכיר באחים שלנו כשווים, נוכל להפעיל תוכניות אפקטיביות וראויות. לפני 30 שנה הם עלו לארץ. האם קלטנו אותם כהלכה? האם אנחנו מעריכים אותם כאחד משניים עשר שבטי ישראל.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"