מיד לאחר תבוסתו של בנימין נתניהו בבחירות 1999 והחלטתו המפתיעה לפרוש מהפוליטיקה, החל "האזרח המודאג" כלשונו במסע ריהביליטציה לקראת החזרה לחיים הפוליטיים. במשך שנתיים עבד נתניהו על תדמית נקייה ומעודנת. קראו לו "ביבי החדש" כשהמוטיב המרכזי היה: לקחתי פסק זמן, הפנמתי ובעיקר למדתי מהטעויות שלי: להקשיב לעם, לאחד ולא לפצל. בחלוף עשור, הביבי "החדש" חזר לכיסא ראש הממשלה. האם בזכות הלקחים שהפנים? לא בטוח, אבל להישאר על הכיסא הוא למד. ועוד איך.
בשבוע שעבר, בעיצומה של המערכה (המיותרת) על איוש תפקיד שר המשפטים, נתניהו התקפל דקה לפני הדיון בבג"ץ. במקום להוציא הודעה מתפתלת ומתחכמת שתכליתה לעמעם את הכניעה לבני גנץ, נתניהו צריך היה לגלות מנהיגות. כיאה ל"ביבי החדש", גם להודות בשגיאות. במקום לטשטש ולהודיע שבכוונתו להביא לאישור הממשלה את איוש יתר התיקים, נתניהו היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולומר: "בלהט האירועים, נגררתי לוויכוח מיותר על מינוי שר בממשלת מעבר. היה כאן רצף של אי הבנות. מנהיג צריך לגלות נדיבות כלפי שותפיו. כוחנו במה שמאחד אותנו ולא במה שמפצל אותנו". אתם בטח מגחכים למשמע ההצעה וחושבים: אין מצב שכך ינהג נתניהו. טוב, אז כנראה שזה לא ביבי החדש...
השבוע יש לנתניהו עוד הזדמנות לגלות מנהיגות, הזדמנות להיראות כמי שאינו חושש מביקורת ויתרה מכך, כמי שאינו חושש מקבלת אחריות. האסון במירון מחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ולפיכך טוב יעשה נתניהו אם יקדים את המאוחר ויורה עוד היום על הקמתה.
תרבות ה"פרטאץ'" בישראל נכונה גם לוועדות החקירה: הגורם היחיד שמוסמך להורות על הקמתן הוא...ממשלת ישראל. ממשלה, כידוע, אינה ששה להקים ועדה שתחקור את מי שהקים אותה. מרבית ועדות החקירה בישראל קמו לאחר שהציבור לחץ והכריע. אם לא די באבסורד הזה, הרי שאת הרכב הוועדה קובעת...הממשלה. בכל מקרה, מסקנותיה והמלצותיה אינן מחייבות.
ועדת כהן שחקרה את אירועי סברה ושתילה קבעה ששר הביטחון אריאל שרון היה אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יבצעו מעשי נקם במחנה הפליטים, וששר החוץ יצחק שמיר התעלם מהמידע על הטבח ולא פעל להפסקתו. מסקנות לחוד ומציאות לחוד. עובדה שלימים השניים התקדמו וכיהנו כראשי ממשלה.
עכשיו על נתניהו לעשות סדר סביב מחול השדים בחיפוש אחר האשמים - הפוליטיקאים שלחצו והאחראים שאישרו ("לטוב ולרע", כדברי מפקד המחוז הצפוני) בד בבד עם ההחלטה המתבקשת להקים ועדת חקירה. עליו להודיע שמסקנותיה, לשם שינוי, יחייבו קודם כל את הדרג הפוליטי. בתכלס, לנתניהו אין ממה לחשוש. למשל, ועדת בכור לחקירת רצח חיים ארלוזורוב, קמה 49 שנים אחרי הרצח ולקח לה שלוש שנים להגיע למסקנות. מה היו המסקנות? אלה שנחשדו ברצח וזוכו בבית המשפט, אינם אשמים. ומי רצח את ארלוזורוב? חכו לוועדה הבאה.
אחרי האסון במירון, נזכרו כולם בדוח מבקר המדינה מ-2008 שהצביע על ליקויי הבטיחות סביב קבר הרשב"י. אז מה אם המבקר התריע? הוא בסך הכול כותב דוחות. יש לו תקציב של 400 מיליון שקלים בשביל לכתוב. הוא מצביע על הליקויים, אבל החוק אינו מחייב את המבוקרים לתקן אותם. בדיוק כמו שהשר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, רואה את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה בדבריו לירון דקל: "היועץ המשפטי, מי הוא? הוא רק יועץ. אפשר לקבל את עצתו ואפשר גם לא".
אז היועץ, הוא רק יועץ. המבקר, לכל היותר מבקר וגם זה לפעמים (תשאלו את אנגלמן...), וסמכויותיה של ועדת חקירה ממלכתית דומות לאלו של ועדת קישוט.
אז הנה, לכבוד יום הולדתו של בנימין זאב הרצל שחל השבוע (בן 161), אולי כדאי לבנימין אחר, בנימין נתניהו, לעשות קצת סדר בשכונה ובסמכויות של אלו המתגוררים בה. הרי "אם תרצו, אין זו אגדה". השאלה רק אם הוא בכלל רוצה.