המצב בישראל, בין אם מדובר בסיטואציה מול עזה או במהומות האלימות ברחבי ישראל, הוא אנטיתזה מובהקת למה שקורה בבתי החולים ביום-יום. ברגע שנכנסים למתחם בית החולים, בו תמיד יש עירוב של עובדים יהודים וערבים, כולם מטפלים בכולם, כולם חיים תחת מסגרת אחת – עם הזדמנות משותפת.
השבוע הסתובבתי במחלקת טיפול נמרץ נוירו-כירורגית בבית החולים אותו אני מנהל, "איכילוב" בתל אביב. במחלקה הזו טופל חייל שנפצע בלינץ' במהלך האירועים בימים האחרונים. הוא טופל על ידי אחים ואחיות ממוצא ערבי, כמו שבמחלקת טיפול נמרץ טופל קורבן הלינץ' הערבי מהאירוע בבת ים – על ידי אחים ואחיות יהודים. בית חולים מורגל לאתגרים מן הסוג הזה, וברגע שנכנסים לכותלי בית החולים לא רואים שום דבר מההשתוללות שקיימת במדינה. תחת כותלי בית החולים אנחנו ממשיכים לחזק את הדו-קיום, ההערכה והאחווה המקצועית ההדדית בינינו, בכל מקצועות הבריאות – אחים, אחיות, רופאים ועובדי משק ולוגיסטיקה.
עם זאת, המורכבות קיימת. ישנם עובדים שחוששים מהתנועה בדרכים כדי להגיע לעבודה בבית החולים, זה קיים גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. הזמנים מתוחים, ויש צורך ממשי לתת ביטחון לכולם, במיוחד לאלו שמגיעים לכאן מיישובי הגליל ושאר היישובים הערביים. הם מגיעים לכאן כדי לתת שירות רפואי ולבטא את המקצועיות שלהם. הם חייבים להרגיש בטוחים בדרך לעבודה ובמהלכה. האתגר הזה שבחוץ עומד מול המציאות בבתי החולים, שמבהירה – הדו-קיום מגיע מלמטה, באחווה ובחיבור בין אדם לאדם. החיבור הזה מקבל עוצמה ומתחזק דווקא במרכזים הציבוריים הגדולים.
כמנהל, חלה עליי האחריות הגדולה להתקרב, להבין את המצוקה בסיטואציה הזאת. חשוב מאוד לא להיות פאסיבי, אלא אקטיבי. לחבר את האנשים. זה בדיוק השלב בו צריך להראות יותר חיבה, יותר כבוד ויותר אחווה בין הצוות המקצועי. מנהלים ומנהיגים צריכים להוביל את הדרך ולא לתת להפחדות שמערערות את הדו-קיום לנצח את ההיגיון.
להרגיע את הרוחות
התושבים ביישובים הערביים הם אנשים טובי לב, הם רוצים דו-קיום. ההתפרעויות לא ישכנעו אותי, אלו הקיצוניים והשוליים שמפגינים ומערערים את הבסיס שבנינו במשך הרבה שנים. הרוב, שהוא החשוב באמת, הוא קצת יותר דומם, קצת יותר שקט. הוא רוצה שלווה, חיים שקטים, לגדל ילדים ולהתפרנס. זה מה שראיתי בעיניים שלי בכל יישוב בו ביקרתי כפרויקטור בתקופת הקורונה.
ראיתי גם את הפערים שישראל צריכה לקחת לתשומת ליבה: את הפערים הללו צריך לשנות, לשפר, לקדם את היישובים והתושבים. האמירות על דו-קיום לא יכולות להישאר על הנייר – הן צריכות להתבטא בשטח. זה אומר במעשים, בהתנהגות, בשיפור התשתיות, בשיתוף אמיתי. בסוף, זה מה שבונה עתיד משותף.
החברה הערבית בישראל פועלת בתוך מורכבות עצומה, מכיוון שבתוכה ישנם גם זרמים לאומניים. עם זאת, לא מדובר ברוב. ישנו רוב מוצק שמאמין בדרך השלום, הדו-קיום והחיים זה לצד זה. התמונות שאנחנו רואים בטלוויזיה הם של שוליים קיצוניים ולא מייצגים את החברה הערבית האמיתית.
דברו אל הרוב, לא אל המיעוט הקיצוני
במיוחד בזמנים רגישים אלו, על המנהיגים לא לנקוט בלשון מתלהמת. אסור להיגרר אחר אמירות קיצוניות. הקושי והתסכול הוא רב, אך אין לשחרר את הכעס על ידי אמירות שעלולות לפגוע במרקם החיים כאן. האתגר המנהיגותי במצבי משבר כאלה הוא לבטא את מה שהרוב חושב, ולא מה שהשוליים דוחפים אותך לחשוב או לאזן את ההתבטאויות.
לנו כמנהיגים יש את החובה והאחריות לשמור על הביטחון ולהראות חוסן, עמוד שדרה, חוכמה והגינות. אסור לנו באותו רגע קשה להיגרר לקיצוניות. עלינו לחזק את הביטחון והיציבות – כי זה בדיוק מה שהרוב מחפש. את הרצון והכמיהה הזאת עלינו כמנהיגים לספק.
בעת משבר, רבים ירצו לדחוף לקיצון, ירצו לסחוט ממך אמירות שיאזנו בין הצדדים. פה נמדדת מנהיגות – האמירות שלך לא צריכות לאזן את האמירות בכיכר, ולא צריכות להיקבע על ידי הקיצוניים או להיות מופנות אליהם. אמירות של מנהיגות בזמן משבר צריכות להגיע קודם כל לאוזני אלו שנמצאים בבית. אותו רוב שמפחד מהמצב ורוצה שלווה ודו-קיום. הם ההמון האמיתי. כיכר העיר זו לא ההמון, אלא השוליים.
המטרה העיקרית שלנו כמנהלים, ובמיוחד בבתי החולים, הוא לתת ביטחון לכל העובדים, ערבים ויהודים. חשוב לזכור שבתי חולים הם המודל הכי גדול לדו-קיום בישראל. נתנו כתף לכולם בזמן הקורונה ודקרנו עם מחט החיסונים. לא הבדלנו והצלנו את מדינת ישראל על תושביה היהודים והערבים. דבר דומה יקרה בתקופה הזאת: אנחנו נמשיך להראות את הדו-קיום והחוסן של החברה הישראלית.
בואו נקשיב לאותו המון, שיושב דואג בביתו, ומבקש מהרשויות לקחת את השליטה בחזרה לידיים. דו קיום אמיתי מגיע מפעולות ומעשים. החובה של אנשים כמוני, שמנהלים מסגרת גדולה של אלפי עובדים, זה להראות את זה הלכה למעשה.
>>> הכותב הוא מנהל בית החולים "איכילוב" בתל אביב