הרבה מאוד זמן לבד היה לי בשנה האחרונה. ימים ושבועות ארוכים שבהם תחיה ואני נשארנו בבית. ערבים שלמים שבילינו בלי חברים ומשפחה, כשהאוטו, שרגיל בכול קיץ לעשות קילומטראז' גדול במיוחד, נשאר כמעט תמיד בחניה. אבל אל דאגה, יש מי שדואג שבחודשים הקרובים אספיק להשלים את כל מה שהפסדתי. אני פותח את היומן שלי ומגלה שכמעט בכל יום חמישי עד סוף הקיץ יש לפחות אירוע אחד שאני מוזמן אליו.
תיבת הדואר, שבאופן רגיל מכילה רק חשבונות ולפעמים גם דוחות וקנסות לא עלינו, מתמלאת בשבועות האחרונים במעטפות הגדולות והמעוטרות. עוד הזמנה הגיעה, עוד משבצת ביומן מסומנת.
האמת - זה די מפליא אותי. זה לא שחשבתי שאנשים פתאום יפסיקו להתחתן או לעשות אירועים גדולים, אבל המהירות שבה עברנו ממפגשים של עשרה אנשים ומסכות בחללים סגורים לאירועים של מאות אנשים עם אוכל, ריקודים, נשיקות וצ'פחות, היא מאוד מרשימה. בכדורגל הקהל חזר עם מגבלות, בתרבות עדיין מציגים דרכונים ירוקים ושומרים על תפוסה מסוימת, ברכבת צריך להזמין מקומות מראש - אבל החתונות חזרו בפול-ווליום, תרתי משמע.
אם מישהו יבדוק כיצד קרה שלמרות המשבר הכלכלי העצום והאבטלה הגבוהה שהייתה כאן בימי הקורונה, אנשים בכל זאת הצליחו להישאר עם הראש מעל המים, ביטול האירועים יהיה חלק מהתשובה: אלפים רבים של שקלים נחסכו מאיתנו, לפעמים עשרות אלפים, בקיץ נטול האירועים שעבר עלינו בשנה שעברה. לא בתור מארחים ולא בתור אורחים.
עם זאת, לכל קורונה יש מוצאי קורונה, והנה נערמות ההזמנות, כשאל המתחתנים העונתיים הרגילים מצטרפים השנה גם אלו שכבר בשנה שעברה בחרו שיר לחופה או חליפת חתן ("עם טוויסט", כמובן) ונאלצו לאפסן את החלומות לשנה שלמה.
עכשיו העסק חוזר, עם כל השמחה וההתרגשות, אבל גם עם ההיבט הכלכלי המאוד לא פשוט. זוגות צעירים, שעוד לא התבססו כלכלית ואולי גם לא יתבססו כלל בעתיד הנראה לעין, מרגישים צורך ולחץ לעמוד בסטנדרטים של יוקרה. הם במשך חודשים נמצאים בחרדה סביב החתונה: האם הם יישארו בחובות בסיום הערב הזה? האם אנשים "יחזירו את המנה", שעם כל התוספות מחירה בקלות יכול להגיע ל-500 שקלים לאורח, או ישאירו אותם עם בור שיהיו חייבים לכסות?
וגם אלו שיכולים להרשות לעצמם, או לפחות ההורים שלהם יכולים - האם הם לא חושבים שצריך לשקול מחדש את הכוונה להזמין 200 חברים קרובים ואת כל השושלת המשפחתית?
כוחה של מסורת
לו הייתי חוקר באקדמיה, נניח במחלקה לסוציולוגיה או אפילו בפקולטה לכלכלה, הייתי מתחיל היום לערוך מחקר על החתונות שהתקיימו כאן בזמן הקורונה. לא על האירועים ההמוניים שהפרו את ההנחיות ולא על החתונות שהתקיימו בדובאי (מעניין אם יהיו עוד כאלו), אלא על הטקסים האינטימיים שכללו פחות מעשרים אנשים, לפעמים פחות ממניין. הייתי מגיע אל אותם זוגות שבלית ברירה ויתרו על המסיבה הגדולה והטקס הנוצץ לטובת אירוע קטן יותר מארוחת שבת משפחתית, ובודק איתם עד כמה הם מצטערים על ההפקה שהפסידו.
אם אני צריך להמר - רובם שמחים עם החתונה שהייתה להם, ובעיקר עם הנישואין שלהם, שהם עניין קצת יותר חשוב. בקיצור - כמעט שנה שלמה בלי תזמורת ו-DJ, בלי צלמי מגנטים ומנות ביניים, בלי גלריית תסרוקות ובר קינוחים - והכול בסדר, מוסד המשפחה מחזיק מעמד.
אז למה אנחנו לא רואים ירידה דרמטית בכמות האירועים הגדולים? איך במקום לשלוח אסמסים של מזל טוב או לסמן לייק בפייסבוק, היומן שלי לחודשים הקרובים עמוס יותר מזה של נפתלי בנט? עניין של מסורת. אי אפשר בשנה אחת לשנות לגמרי תרבות שהלכה ונבנתה (ולעיתים הגיעה לממדים מוגזמים למדי) במשך שנים.
המציאות כאן בישראל מיוחדת: אנחנו חיים בקהילות, מתחזקים מעגל גדול של חברים, המשפחות בדרך כלל גדולות, וכולם גרים במרחק נסיעה סביר (בלי פקקים). צריך יותר מ"סתם" קורונה כדי לגרום לנו לוותר על קהל בסדר גודל של משחק כדורגל בליגה הלאומית. עם כל הקיטורים והמחויבות וה"לא נעים" - בכל חתונה שהייתי בה היה גם משהו מרענן, מרגש ומפליא: חיבור בין שתי נשמות שבכל פורמט ובכל תפריט הוא דבר יוצא דופן.