הנגיף נחלש. המדע הצליח לנצח את המגפה. כך, שוב, למדנו על חשיבותה של המצוינות המדעית והכישורים האנושיים. כל אלו רק מחזקים את משמעותה של מערכת החינוך לעתידו של העולם. המגפה לימדה אותנו רבות על עצמנו. מערכת החינוך היא אחת המערכות שהתמודדה עם נזקי המגפה, שהדגישה את הצורך הדחוף בתיקונה. הפרסום על התוכנית המתרקמת במשרד החינוך מלמדת על כיווני חשיבה נכונים.
מדובר בבסיס של הרפורמה 'ישראל עולה כיתה': צמצום דרמטי של מספר הבחינות, גיוון משמעותי בדרכי המדידה וההערכה, העצמה של האחריות הפדגוגית של המנהלים וצוותי החינוך ועוד. זו איננה תוכנית חדשה, אבל היא תוכנית מבורכת. בה בעת, היא מחייבת חשבון נפש נוקב של המערכת החינוכית:
- למדנו שחינוך זה לא רק למידה. תלמידים לא באים לבית הספר רק כדי ללמוד, אלא כדי להתחנך, להתחכך בחבריהם, לעסוק בערכים. שיעורי זום יכולים לסייע לרכישת ידע אבל הם לא יכולים לתת מענה לצורך האמיתי של מערכת החינוך. אם משרד החינוך יתמקד רק בלמידה ולא בחינוך, הוא יחמיץ את ההזדמנות הגדולה שהקורונה זימנה לנו. תלמידים זקוקים לשיח אישי, להקשבה, להכלה. הם עוברים חוויות מטלטלות של התבגרות, גיבוש זהות. התוכנית החדשה חייבת להתמקד בליווי אישי של כל תלמיד; בהעמקת החינוך לערכים שורשיים. המערכת הישנה מותאמת להכשרת עובדים ולא לחינוך אנשים. מערכת חינוך נועדה להכשיר את האדם לחיים של משמעות, להעמקת הזהות, לתודעה של אחריות. מערכת חינוך איננה רק כלי להעברת 'חומר', אלא מרכז לעיצוב פניו העתידיים של העולם בכלל וישראל בפרט. לכן, עליה להדגיש מידות טובות ומתוקנות, מוסר אישי, שייכות והעמקה בסיפור האישי והסיפור הלאומי שלנו.
- מה הקשר בין איציק סעידיאן לרפורמה בחינוך? הגיע העת לומר: המחלה המרכזית של ישראל היא היעדר אמון. כל אדם הוא בחזקת תחמן אלא אם כן יוכח אחרת. כך, המנהלים והמורים ובעיקר התלמידים סובלים מחוסר אמון, לכן יש כל כך הרבה בחינות. מדינת ישראל היא שיאנית המבחנים וזה אחרי שפעלתי רבות לצמצום מספר הבחינות. המתכון ללמידה הוא לא בחינה, אלא משמעות, סקרנות ועניין. זו העת לעבור להערכות חלופיות, לעבודות גמר, למשימות שיתופיות. אין מקום ליותר מארבע עד חמש בחינות חיצוניות. את כולן יש לרכז בסוף כיתה י"ב. תנו למורים לפרוח, להכין מערכים מעוררי השראה. הנער והנערה מסיימים את כיתה י"ב, חלקם ממשיך את לימודיהם במכינות קדם צבאיות לסוגיהן, שבהן הם לומדים – לא בחינה, ללא צלצול והפסקה – מקצועות שבבית הספר נחשבים משעממים. מדוע? מפני שזה מעניין, רלוונטי וקיומי. חבריי במשרד החינוך – שחררו! ימי פוסט קורונה צריכים להיות מלחמת השחרור של מנהיגי החינוך בארץ. צוותי פיקוח ובעיקר מפמ"רים חייבים לשחרר את השליטה. יש מהם שחונקים כל יוזמה, מתנהלים כקומיסרים של החינוך. מנהלים רבים מתייחדים בהבנה חינוכית מעמיקה. תנו להם כוח, מרחב יוזמה וכלים ליישום ולהטמעה. התפקיד המרכזי שלכם הוא לקבוע תוכניות כלליות ולהניח מדדי הצלחה. יחד עם זאת, יש לבחון דרך מאזנת שלא תפגע בעקרונות של שוויון כמו גם הקפדה על נרטיב לאומי החשוב לכולנו. אינני קורא להפרטה, אך יש להימנע מהחנקת המערכת והתאבנותה.
- מעט זה הרבה. יש לצמצם את מספר מקצועות הלמידה. צריך לחזור ללימודי הבסיס, לעסוק ביסודות המחשבה, בחינוך ליצירתיות, בבריאות הגוף והנפש, בלימוד היסטוריה, שורשים וזהות. על המחנכים לצאת ליותר טיולים וסיורים, לצפות ביותר הצגות, לבקר במוזיאונים. על התלמידים לעסוק בזהות שלהם, בשורשים הלאומיים, ללא מורא ופחד. יש להתאים את השיעורים למבנה הנפש של הצעיר והצעירה. שיעור ספורט ואחריו שיעור מתמטיקה מצביע על חוסר הבנה; שיעור ספרות ואחריו שיעור פיזיקה מדגים עד כמה אנו לא מבינים את מבנה המוח ומנעד הרגשות שלנו.
- רפורמה זה לא פופוליזם. כדי להצליח, יש לנקוט בפעולות נכונות. לא תמיד קול ההמון – הוא הקול הצודק. אין ערך להקטנת כיתות אם יהיו בהן יותר מכ-20 תלמידים. לכן, המבנה הנכון הוא שני מורים בכל כיתה. כך, ניתן יהיה לתמוך בתלמידים הזקוקים להוראה פרטנית, לחלק את הכיתה לקבוצות, לאתגר את המצטיינים ועוד. ונאמר שנכריז על כיתות קטנות, מהיכן יבואו המורים? מה תהיה רמתם?
- מנהלי בתי הספר אינם פקידים. הם לא באו לעולם כדי להיות זרועו הארוכה של משרד החינוך. מנהלים הם דמויות מופת, שליחים לעמם, בעלי פואמה פדגוגית וחזון כולל. עליהם לקבל מרחב של אחריות להטמיע את תפיסתם, כל עוד הם עומדים ביעדים המדידים של המשרד. תנו להם לבחור: איך ללמד, איפה ללמד, כמה שעות ללמד. ובשולי הדברים: הגיע העת להפוך את הניהול לפרופסיה. לא מורה+, אלא מנהל, עם שכר ותנאי עבודה ראויים.
- מורים, מורים, ועוד פעם מורים. מרחב העבודה של מורה בישראל דומה לתא בחדר כושר. אחרון העובדים בחברת הייטק זוכה לשולחן עבודה, פינה משלו. אנחנו, ההורים, צריכים לדבר על הוראה ביראת קודש ועל המורים כשליחים. כמובן שכך גם ביחס לגננות ולכל עובדי מרחב החינוך לסוגיהם. אנו נוטים לזלזל בהם, לבקר אותם. כך, הטובים – נשחקים ופורשים. וכמובן – שאלת השכר, בעיקר השכר ההתחלתי. זה לא מסובך. צריך להגיע למבנה מאוד פשוט: מורה מתחיל יעבוד חמישה ימים בשבוע, ישהה בבית הספר מ-08:00 ועד 16:00 ויזכה לשכר הגון סביב 15 אלף שקלים בחודש.
- צריך להתאים את מערכת החינוך ליעדים ולצרכים של הלומדים ושל החברה. ילד הוא לא מכונה. אם הוא יצירתי ורגיש, הוא צריך ללמוד תיאטרון ולא חמש יחידות מתמטיקה. אם הוא ניחן בכישורים טכניים, הוא זקוק לבית ספר מקצועי. בתי ספר מקצועיים אינם בתי ספר לילדים נכשלים אלא בתי ספר לתלמידים מצטיינים שאזורי החוזקה שלהם לא באים לידי ביטוי במערכת החינוך הקיימת. אנו מאמללים ילדים רבים מפני שהמערכת שהם לומדים בה לא מתאימה לכישוריהם. על מדינת ישראל לפתוח עשרות בתי ספר טכנולוגיים. ההתחלה תהיה דווקא באזורים מבוססים, רק כדי שאיש לא יחשוב שחוזרים לעוולות של ראשית המדינה.
- מבנה, כיתה, חצר. בתי הספר בישראל דומים לבתי חולים ולבתי סוהר. מסדרונות ארוכים, חדרים רבים, חלונות עם סורגים. עלינו להבין שבתי הספר צריכים להיראות אחרת לחלוטין. כל שיטת הבנייה, כולל התקצוב, ההקצאה וספירת החדרים היא ארכאית ולא רלוונטית. עלינו לבנות בתי ספר אחרים, מזמינים, מאווררים, פתוחים, רחבים, מלאי מרכזי אתגר וחשיבה, מרחב משחקים ועוד. ברוב העולם לא לומדים יותר בכיתות תלמיד אלא בכיתות מורה. לא המורים מתרוצצים בין כיתה לכיתה אלא התלמידים. כך – חדרו של המורה למתמטיקה משמש למורה כבית שני, הוא מאובזר בהתאמה. זאת ועוד – מחקרים מצביעים שיש לכך השפעה ישירה על בעיות משמעת. בישראל – המורה הוא אורח של התלמיד. בחו"ל – התלמיד מבקר במשכנו של המורה. כל כך פשוט.
- יחד, כל הדרך. אני מקווה שהתוכנית החדשה נבנתה יחד עם השותפים, בשיח, לא לבד. אני זוכר שבכל מסיבת עיתונאים או רפורמה רציתי שישבו לצידי ראשי ארגוני המורים, ראשי ועדי ההורים, נציגי ההשכלה הגבוהה, ראשי רשתות, נציגי מנהלי אגפי חינוך ועוד. לפני רפורמת למידה משמעותית פגשתי את כל שרי החינוך שקדמו לי, כמעט את כל מנכ"לי משרד החינוך, ראשי האוניברסיטאות, יו"ר ועדות המקצוע, מומחי חינוך, כמאתיים מנהלים. בכל יום שישי במשך כשנתיים פגשתי כל מנהל, גננת, מורה או יזם חינוכי שרצה לתרום מרעיונותיו. הספקתי לפגוש כמה אלפים. האם הסכמנו על הכול? לא. האם הרפורמה עוררה ויכוח? כן. אבל שוחחנו עם כולם. ללא יוצא מן הכלל. והקשבנו. ערכנו שינויים והתאמות. אי אפשר לרצות את כולם אבל צריך לדבר עם כולם ולתת לכולם תחושה של שותפות.
ניתן למנות סוגיות רבות ומאתגרות: איכות החינוך בפריפריה, החינוך הערבי, החינוך החרדי; ניתן לציין רפורמות נדרשות בחינוך הלא פורמלי, בהרחבת תנועות וארגוני הנוער, בהנגשת חוגים לכל ילד וילדה. ניתן להעלות סוגיות הנוגעות למערכת התקצוב, ליחסים בין הממשלה לרשויות המקומיות, למבנה הארכאי והמסרבל, להגדרה מחודשת של תפקידי הפיקוח. אבל – אבן הראשה היא לא המבנה אלא התוכן. בתי הספר צריכים להיות בתי חינוך המהווים מגדלור של משמעות לכל תלמיד ותלמידה.
הסוגיות הן רבות וברות שינוי. בואו ננצל את ההזדמנות. חינוך - זו מילה מעוררת השראה. היא מעניקה חיים, יוצרת משמעות, בונה חברה ומאפשרת עתיד ראוי לכל אחד ולכולנו יחד. אנו חייבים לנצל את מגפת הקורונה כדי להמשיך את התחדשותה של מערכת החינוך. אלה הילדים שלנו, אסור לנו להזניח אותם.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"