לא מזמן פגשתי את מנהל הדסה, פרופסור זאב רוטשטיין. שאלתי אותו כמה מאוכלוסיית האנושות מתה עד היום מזקנה. בערך 98 אחוז, השיב. ועל כמה תעודות פטירה, התעניינתי, מופיעה סיבת המוות: "זקנה". אפילו לא אחת, ענה. שלטונו של בנימין נתניהו יגיע הערב לקיצו בגלל שגיאות רבות: לו רק חיבק יותר את סער, לו רק לחץ יותר על סמוטריץ', לו רק הציע רוטציה מוקדם יותר. אבל הסיבה האמיתית היא אריכות ימים מופלגת. 12 שנות שלטון רצופות של אותו אדם הן תופעה שאין לה אח ורע בישראל. ראשות ממשלה בהפוגות מאז המילניום הקודם היא משהו שאין לו מקבילה בעולם. ב-2019 שבר נתניהו את שיא הכהונה של בן גוריון שנקבע ב-1963. שיאו של נתניהו עצמו יישבר כנראה רק לקראת סוף המאה ה-21. עמוק בליבם, גם מתנגדיו וגם תומכיו, אולי גם הוא עצמו, היו משוכנעים שזה יימשך לנצח. אבל, כידוע, לא חיים לנצח. בכל מובן אחר, שלטונו הגיע לשיבה טובה, או לא טובה. כרגיל בישראל, אולי יש גם חיים אחרי המוות: לרשות נתניהו עומדת עדיין סיעת ענק של 30 מנדטים, מול ממשלה בלתי-אפשרית. הוא כבר עובד על הקאמבק.
אחת התופעות המכוערות של השנים האחרונות הייתה ישראלים טובים, לפחות בעיני עצמם, שייחלו כמעט בגלוי לכישלון מדינתם כדי להביא לנפילת הממשלה. לא במהרה יישכחו הפוליטיקאים הבכירים שנמנעו מקריאה לציבור לרוץ ולהתחסן, או אלה שהפצירו לישראלים להפר חוק ולגנרלים לסרב פקודה, אלה שהציפו באולפנים פייק ניוז על חיסונים כדי שחלילה מישהו כאן לא ירוויח פוליטית מירידת התחלואה, ואלה שהסבירו באנגלית שישראל יזמה מבצע כולל בעזה לצרכים פוליטיים, ולעזאזל המדינה. הד נקלה במיוחד לתופעה היה ההפגנה אמש מול בית ראש הממשלה. הפגנות נועדו לדחוף למימושה של מטרה פוליטית. להתקהלות אחרי מימוש המטרה קוראים פולחן דתי. כל מי שהתקומם ובצדק נגד התופעות האלה, צריך לגלות הגינות ופטריוטיות ולייחל להצלחתה של הממשלה החדשה גם אם הוקמה בחטאן של הפרות סיטוניות של הבטחות בחירות. כישלונה יהיה גם כישלוננו, סטירת לחי מביידן לבנט תורגש גם על לחיינו. בכלכלה קוראים לזה "שורט": מישהו שמרוויח כסף בהימור על נפילתה של מניה. ישראלים טובים לא צריכים לעשות "שורט" על המדינה. מצבו של ראש הממשלה ה-13 מורכב מספיק גם בלי שריקות בוז מהקהל הביתי שלו.
לא ברור מה תזכור ההיסטוריה לגבי נתניהו, ספק עדיין אם תזכור את בנט, כי ההיסטוריה אינה מתרגשת מכל מנהיג. מה שהיא תזכור מ-13 ביוני 2021 הוא שלראשונה בתולדות מדינת היהודים ישבה סיעה ערבית לא ציונית בקואליציה. האובססיה הלאומית בעד נתניהו ונגדו הכשירה את רע"ם, כמצבור מנדטים קריטי להכרעה בין שני מחנות שלא הצליחו להכריע זה את זה במשך ארבע מערכות בחירות. האם עבאס הוא זאב בעור של כבש? או כבש בעור של זאב? המבחנים הביטחוניים שבפתח מאיימים לנפק תשובה עד מהרה.
הממשלה ה-35 של ישראל הושבעה אשתקד, כל שר בנפרד, בגלל חשש מהידבקות בקורונה. היו מי שחשבו – אני ביניהם, למרבה המבוכה – שתם המשבר הפוליטי בישראל. הבחירות שהגיעו לאחריהן נקראו "הבחירות הרביעיות", כי בדעת הקהל, ובצדק, הכאוס הפוליטי לא הסתיים אלא רק לקח פסק זמן. גם הערב, כשהשרים יצהירו אמונים ובבית הנשיא יתקתקו המצלמות, כדאי לזכור שהמשבר לא בהכרח תם. ייתכן שרק לקח חופשת קיץ ארוכה. בשביל שתי המילים הבאות לא צריך פרשנים. ובכל זאת: ימים יגידו.
