הסרטונים מהמהומות בהר הבית החלו לזרום במהירות בערב שבת. מהר מאוד התחוורה התמונה המאיימת - האלימות על ההר היתה הקשה ביותר בשנים האחרונות. "ככה נראית מלחמת דת", כתב לי חבר ששלח סרטון של עימותים ממרחק אפס כמעט בין הצעירים הפלסטינים לבין המשטרה, על רקע תפאורת המסגדים.
אכן, מוטיבים דתיים לא חסרים בסכסוך הזה בירושלים, אולם היה שם עוד משהו. זהו דבר שהבחנתי בו בשבועות האחרונים וקיבל אישוש בכל אחד מימי העימותים של השבועות האחרונים - בחיכוך הזה בין המשטרה לצעירים, נראה כי ההרתעה נשחקה לה עד דק, ומחסום הפחד נסדק, שלא לומר נעלם. שוב, אלה אינם חוששים להתקרב אל שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש, ליידות אבנים ממרחק אפס למרות הנוכחות המאיימת של המכתזית המשגרת בואש, או הפרשים. הם מתעמתים, פוגעים ובעיקר בעלי נכונות להיפגע בעצמם.
למי שתוהה מהיכן הגיעה ההסלמה הנוכחית, צריך לחזור לכמה נקודות קריטיות בזמן האחרון שהתאחדו להם. משבר המדרגות בשער שכם אמנם נפתר, אבל הוא הזכיר לערביי ירושלים שבאמצעות "מחאה עממית", במילון המונחים הפלסטיני, הם יכולים להשיג הישגים. עלייתו של הסכסוך בשיח' ג'ראח לראש הכותרות בעולם הערבי בשבועות האחרונות (נזכיר, מדובר על החלטות בית משפט לגרש עשרות רבות של פלסטינים מן הבתים שהם מתגוררים בהם בעשרות השנים האחרונות) והתחושה הרווחת במזרח ירושלים שישראל תעשה הכול כדי לייהד את המקום תוך גירוש התושבים הערבים. בנקודה הזאת כדאי להזכיר את יום ירושלים וריקוד הדגלים המפורסם שיתקיימו מחר ומסמלים עבור המזרח ירושלמים את הביטוי המזוקק ביותר לריבונות הישראלית שם.
הסיבה האחרונה היא הבחירות ברשות הפלסטינית והעובדה כי תנועת חמאס, שכבר התבסמה מהסקרים המחמיאים וחשה כמי שקרובה לניצחון גדול, נאלצה לקבל את דחייתן (ביטולן הלכה למעשה). כעת, משוחררת מן הכבלים שהציבו הבחירות, היא פנויה לעשות את מה שהיא מנסה לקדם כבר שנים - להבעיר את הגדה ובמיוחד את ירושלים.
לפיכך, להבנתי, ההסלמה הזאת איננה ספונטנית כי אם מכוונת וצבועה בירוק - צבעה של חמאס. אנשי התנועה ממזרח ירושלים, מהגדה (רבים מהם הצליחו להיכנס להר הבית, להתבצר שם ולשלהב את הרוחות) ואפילו אזרחים ישראלים ואנשי התנועה איסלאמית מהצפון סייעו להלהטת הרוחות. גם פיגוע הירי בשבוע שעבר שביצע מונתסר אלשלבי, אדם שלפי העדויות התקרב לחמאס, והפיגוע שנמנע בדרך נס בסוף השבוע, תורמים לאווירה הזאת.
פת"ח שוב נותר מאחור
עם זאת, ישנו עוד גורם אחד משמעותי - והיא רצועת עזה. בין ירושלים לבין עזה נמתח חוט מקשר. עזה מלהיטה, מעודדת ודוחפת את המזרח-ירושלמים ונותנת להם גיבוי מוראלי. את זה היא עשתה השבוע בין היתר באמצעות שובו של הפאנטום מוחמד דף - בכיר המבוקשים הפלסטינים מאז ומעולם, המפקד העליון של גדודי אלקאסם והאיש שהפך לאגדה שאין שני לה. הוא פנה אל הציבור הישראלי, אבל לא פחות חשוב - גם אל הציבור הפלסטיני - ואיים על ישראל. חמאס החליטה להוציא את התותח הכבד ביותר שלה כדי לאותת למזרח ירושלמים - אנחנו איתכם, מגבים אתכם ונפעל בעת הצורך נגד ישראל.
באותה הזדמנות חמאס מעבירה מסר לציבור הפלסטיני ומשדרת: בניגוד לאבו מאזן שמשתף פעולה עם ישראל (למשל באיתור המפגע מתורמוס עיא), אנחנו שוב מתייצבים לצידו של הציבור הפלסטיני והמוסלמי סביב הסוגיה הכי קונצנזואלית שיש - אל אקצא.
בתחרות הזאת על ליבו של הרחוב הפלסטיני, שוב, פת"ח נשאר מאחור. החשש מפני הותרת הזירה לחמאס דחף את אבו מאזן לפנות במפתיע לצעירי ירושלים ולדרבן אותם להתעמת במקביל לקריאה של תנועתו, פת"ח, לפלסטינים להתעמת עם ישראל בנקודות החיכוך. עבור רבים מהפלסטינים, מפלגת השלטון שוב מתגלה כתנועה ללא כיוון ודרך, כזאת שלא מצליחה להגן על אל אקצא או על המזרח ירושלמים, כזאת שמשתפת פעולה עם ישראל. ואלו, אם תהיתם, חדשות רעות מאוד.