ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וקצינים בכירים נוספים ממשיכים לתאר פגיעה חזקה מאוד בחמאס ולהעריך שהיא תוביל, בסיום המערכה, לחיזוק ההרתעה הישראלית. הם מבטאים בכך שביעות רצון אותנטית מאופן התנהלותו של מבצע "שומר החומות" ומתוצאותיו. עם זאת, הציבור בישראל מתוסכל מהתמשכות ירי הרקטות, מחוסר יכולתו של צה"ל למנוע אותו ומהיעדרו של ניצחון ישראלי ברור וחד-משמעי. באולפני הגל הפתוח נתפס כל מטח רקטות נוסף מצדו של חמאס כאות לכישלונות של צה"ל לפגוע בחמאס. בעימות הזה הכול מואץ, לכן גם תחושת החמיצות המוכרת הקדימה הפעם להופיע.
הסתירה המתסכלת הזאת היא תוצאה של שלוש הפתעות שחווה הציבור הישראלי בעשרת הימים האחרונים. היו גם הפתעות (מעטות) שקשורות בפעילותה של חמאס. ההפתעות העיקריות הן, כרגיל, על עצמנו: הציבור הישראל גילה שישראל בוחרת (שוב) להרתיע את חמאס ולא להכריע אותו; שהפעילות ההתקפית של צה"ל, למרות עוצמתו האדירה, אינה מסוגלת להפסיק את שיגורי הרקטות; שהצבא מתקשה להסביר ולהמחיש את ההישגים שלטענתו (המוצדקת) השיג במהלך ימי המבצע.
לצד מידה גדושה של הדחקה אופיינית לציבור הישראלי, ההפתעות הן גם תולדה של מדיניות הסתרה מכוונת, המשולבת בכישלון המתמשך להסביר לציבור את האסטרטגיה הישראלית ואת מאפייניהם הנוכחיים של עימותים צבאיים.
כך, כאשר החל העימות, גילו הישראלים פעם נוספת את העדיפות הברורה שנותנת ההנהגה המדינית והצבאית שלהם למבצעי הרתעה המתבססים בעיקר על חיל האוויר, ואת סלידתה ממבצעי הכרעה שמחייבים הפעלת כוחות יבשה במהלך מתמרן לשטחו של האויב. העדפה נגלית כזאת ניתן לזהות לפחות מאז מבצעי האש של שנות ה-90 ("דין וחשבון" ו"ענבי זעם"), והיא נותרה עקבית גם במלחמת לבנון השנייה ובשורת המבצעים בעזה. גם הפעם בחרה ישראל במטרה מעומעמת שעניינה "חיזוק ההרתעה". בחירה זו משליכה על אופיו של המבצע ובעיקר על תוצאותיו. למקבלי ההחלטות ברור שלא תהיה בו הכרעה ברורה וחד-משמעית ולא תהיה בו תמונת ניצחון. אך הציבור, שהמשיך לשמוע גם בשנים האחרונות רטוריקה של "הכרעה" ו"ניצחון", מאוכזב ומופתע.
ההפתעה השנייה קשורה בקושי להתמודד עם שיגורי הרקטות של חמאס. לאורך השנים הצטיידה חמאס באלפים רבים של רקטות שמוקמו בעמדות מסתור בלב אוכלוסייה אזרחית ובאתרים תת-קרקעיים. מערך זה מאפשר לחמאס לשגר מטחים כמעט ללא הפרעה. ישראל בנתה מערך הגנה אקטיבי ("כיפת ברזל") יעיל באופן יוצא דופן, והיא מבצעת מאמץ התקפי גדול נגד נקודות השיגור. אבל, הסתבר שוב, שצה"ל אינו יכול למנוע את שיגור המטחים, כמו גם מספר מצומצם של פגיעות קטלניות.
ההפתעה השלישית קשורה בשתיים הקודמות. התוכנית ההתקפית אכן גורמת לחמאס נזק משמעותי ביותר, שיכול להשליך על תהליך קבלת ההחלטות שלה בעתיד. עם זאת, העימות הנוכחי חושף את הפער העצום שיש בנראות של ההישגים. ההישגים של חמאס - השיגורים, האזעקות, הפגיעות בבתים וההרוגים - ברורים, מיידיים ונתפסים בהקשר של העימות הנוכחי. ההישגים של צה"ל משמעותיים, אבל הם מצטברים והרבה פחות מוחשיים וברורים. כאשר מחברים לזה את חוסר היכולת להפסיק את מטחי הרקטות, מתקבלת תוצאה עגומה: הציבור הישראלי פשוט לא חווה את ההצלחה של צה"ל. צה"ל בנה רעיון שמבוסס על הרתעת חמאס מהעימות הבא, אבל הציבור רוצה ניצחון בעימות הנוכחי.
באסטרטגיה הנוכחית של הדרג המדיני, ספק אם יש דרך טובה יותר מזו שבה בחר צה"ל להתמודד עם חמאס. הלקחים מעימותים קודמים מלמדים שבמבצעים שתכליתם להשיג הרתעה, מתחייבת הפרדה בין האירועים והתחושות במהלך הלחימה לבין השפעותיה בטווח הבינוני והארוך. מותר, איפוא, לקוות שגם הפעם יסתבר כי ההרתעה אכן חוזקה והיא תבוא לידי ביטוי בדמות תקופת שקט ארוכה יחסית. אם אכן כך יהיה, מוטב שההנהגה המדינית והצבאית תנצל את הזמן לתיאום הציפיות של הציבור, להבהרת ההיגיון האמיתי של האסטרטגיה שלה ולדיון ציבורי גלוי במאפייני העימותים הצפויים. זאת, לפני המלחמה עם חיזבאללה שתהיה, כמובן, בעייתית הרבה יותר.
>>> הכותב הוא סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) באונ' ת"א, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר