"אני לא רוצה להתאבד". ככה סיים איציק סעידיאן את מכתב הערעור שלו למשרד הביטחון אחרי שסירבו להעלות לו את קצבת הנכות. "אם לא הייתי צריך אתכם לא הייתי מגיע לפה", כתב, "אני לא יודע מי אני ומה אני. אני לא רוצה להישאר מסכן".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
איציק, לוחם גולני לשעבר, איבד 7 מחבריו בקרב בסג'עייה בקיץ 2014. מאז, החברים שנהרגו, המראות שראה שם והריחות מאותו הקרב לא עוזבים אותו. לא הייתה לו עבודה מסודרת, הוא לא למד באוניברסיטה וגם לא הצליח להחזיק בקשר זוגי רציני.
אבל איציק, כמו לוחמים רבים נוספים, נאלץ להילחם כדי שיאמינו לו. כדי שיאמינו לו שהוא לא מסוגל לישון כמו שצריך בלילה. שהוא לא מסוגל לקום בבוקר לעבודה אחרי לילה כזה שהחברים שאינם חוזרים לרגע. שיאמינו לו שהוא לא מסוגל להיות במקומות הומים, שהוא לא מסוגל להתרכז, שברגע אחד הוא יכול להתפרץ ולהיות אגרסיבי, ולך תמצא עבודה ככה.
איציק, כמו לוחמים רבים נוספים, מצא את עצמו חסר אונים בוועדות הרפואיות. הוא צריך לחזור שוב ושוב למראות האלה, ובחצי שעה לנסות להסביר למה זה משבש לך את הנפש. ואיציק, כמו לוחמים רבים נוספים, רק רצה שמישהו יעזור לו להיות "לא מסכן". שהמדינה ששלחה אותו בביטחון מלא להילחם - תהיה שם גם להגן עליו כשנפצע.
הוא נכנס לי ללב, איציק. כל הצוות שליווה אותו בפרויקט שהכנו על מסע הייסורים של הלומי הקרב לא יכול היה להישאר אדיש אליו. גבר שחום, רזה, עם מלא שיער וזקן, אבל עם משהו בו ששידר מצוקה של ילד קטן. מעין מבט אבוד בעיניים, וכנות כזו שלא אופיינית למבוגרים. צריך להיות עיוור כדי לא להבין שעמוק בפנים מתחוללת לו מלחמה שלא נרגעת.
אתמול (שני) הוא החליט להצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון. איזו החלטה נוראית. כמה ייאוש ולבד אדם צריך להרגיש כדי לקבל החלטה כזו. הוא ניסה את הדרך המקובלת. הגיע לוועדות, לקח עו"ד, יצא לתקשורת. לאחרונה גם לקחנו חלק משותף בתערוכה להעלאת המודעות לטיפול המדינה בהלומי קרב. אבל זה לא עזר.
בשנים האחרונות אני מלווה חיילים פוסט-טראומטיים שמבקשים מהמדינה שתכיר בהם. שלא תשאיר אותם לבד. שוב ושוב הבטחות שהמערכת תשתנה. וכלום.
הזעקה הקשה של איציק חייבת להישמע. תעצרו הכול. תקיימו דיוני חירום, ראש הממשלה ושר הביטחון ושר האוצר והרמטכ"ל. אלו הילדים והילדות שלנו, אלו האחים והאחיות שלנו שאתם שולחים להגן על המדינה - ושוכחים אותם מיד אחרי.
שמעתי כבר על הרבה פתרונות שגיבשו אנשי מקצוע ועמותות, החל מ"מסלול ירוק" בהכרה לפוסט-טראומה ללוחם שהשתתף בקרב, ועד לליווי של קצינות נפגעים לאורך השירות - עוד לפני היציאה לאזרחות. רק צריך להחליט שזה חשוב מספיק. שחיילים כמו איציק חשובים. הלוואי שהוא יחיה לראות את השינוי קורה פה. אנחנו חייבים לו את המלחמה הזאת.