עם כל היופי שהאביב הישראלי מביא לנו בכל שנה, עם ההתחדשות והחירות של פסח, והשנה גם הפרידה הקרובה (טפו-טפו) מהקורונה, תמיד יש משהו עצוב שמרחף בשקט באוויר ומתגנב ללב. דגלי הכחול-לבן שנתלים לאורך הכבישים והרחובות הראשיים מזכירים לי שלא רק הפרחים והשמש חוזרים, אלא גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
השנה, אחרי שהקורונה קטעה את השרשרת וגרמה למראה הבלתי נתפס של טקס יום זיכרון ממלכתי ריק מאנשים, לטקסים השונים תהיה משמעות מיוחדת - ולא רק עבור המשפחות השכולות שיחזרו לפקוד את קברי יקיריהן ביום הזה.
החלל מירושלים והחלל מנהריה
במשך שנים אני מנחה את הטקס העירוני בקרית שמונה. עם קילומטרז' ארוך של טקסים ואירועים כבר יש לי היכרות קרובה ועניין גובר לא רק בתכנים, אלא גם בתמונה הגדולה: איך בונים במדינת ישראל טקס ממלכתי ואיך מעצבים את היום האזרחי המשמעותי ביותר שיש לנו. זה אולי לא מפתיע, אבל כל הדפוסים שמאפיינים את החיים היומיומיים בישראל מועתקים גם ליום הזיכרון, ובראשם הפערים בין פריפריה למרכז.
מה הקשר בין העניין הזה לשכול הלאומי? ובכן, מתברר שיש קשר כזה, אפילו אם לא כולם שמים לב אליו.
באזכרות הממלכתיות בבתי העלמין הצבאיים אפשר לזהות בקלות סדר קבוע: לטקס המרכזי בהר הרצל יגיע ראש הממשלה, לקרית שאול יגיע שר הביטחון, גם בחיפה נראה נציגות של שרי הממשלה. לשאר בתי העלמין, במיוחד אלו שבפריפריה, יגיעו הח"כים מהספסלים האחוריים - אם בכלל. בכל שנה הסדר הזה נשמר. אין כאן רק עניין של פרוטוקול או שיקולי נוחות - הריטואל הזה משקף לא רק נהלים טכניים אלא גם את היחסים של מרכז ופריפריה בישראל. כאילו לכולם ברור שכך זה צריך להיות, ואין בכלל טעם לערער על מה שמתקיים כאן כבר עשרות שנים.
השנה הזאת גרמה לנו לבחון מחדש את הטקסים, הריטואלים והאופן שבו אנחנו מציינים את הימים החשובים בחיינו, ובמקרים רבים העניקו להם משמעות חדשה. דווקא עכשיו, הגיע הזמן לעצב מחדש את הטקסים הממלכתיים של יום הזיכרון.
חללי מערכות ישראל. כל ישראל
במקום האירועים הקבועים, אלו שתמיד מתרכזים בערים הגדולות ובבתי העלמין המרכזיים, אני מציע שבכל שנה הטקסים הממלכתיים יתקיימו במקומות שונים. בואו נחשוב על שני חיילים שנפלו במלחמת לבנון השנייה, אחד מהם מירושלים והשני ממזכרת בתיה. נערכה להם אותה ההלוויה ועל קברם מונחת אותה מצבה - האם ראוי שהטקסים הממלכתיים המרכזיים יפסחו על אחד מהם באופן קבוע?
בואו נחשוב על האם השכולה מבאר שבע, או האח השכול מנהריה. האם לא ראוי שראשי המדינה יכבדו אותם בנוכחותם לפחות פעם אחת ביום הזיכרון? האם רק המשפחות שפוקדות את הקברים בהר הרצל ובקרית שאול ראויות לכבוד הזה? הרי הדיבורים על "משפחת השכול", על העם המאוחד ביום הזה והכבוד לנופלים, כולם אמורים להיכלל בו, גם אלו שקצת יותר רחוקים מנתיבי איילון וציר הרצל.
ביום הזיכרון הבא בטח כבר תהיה לנו ממשלה חדשה, אולי עם דמויות חדשות. יהיה לנו גם נשיא חדש, וזו תהיה הזדמנות לתקן את העוול הזה. הייתי רוצה לראות את ראש הממשלה בטקס הממלכתי בקיבוץ בית השיטה, את נשיא המדינה פוקד את החלקה הצבאית בבית העלמין ביישוב עלי, את שר החוץ אשמח לראות בקיבוץ כרם שלום בעוטף עזה וכמובן שהייתי רוצה ששר הביטחון יגיע עד אלינו בקריית שמונה, יניח זרים מטעם המדינה על הקברים של בני המקום שנפלו בקרב כחיילים, ועל אלו של התושבים ששילמו בחייהם על הבחירה לחיות במוצב הקדמי הזה.
הרשימה הארוכה והעצובה של חללי מערכות ישראל חוצה מגזרים ועדות, מעמדות ואמונות, וגם גיאוגרפיה. בכל הארץ הזו קבורים אנשים צעירים שנפלו במסגרת תפקידם. על ההנהגה שלנו להראות שכמו בחייהם, גם במותם הם שווים. אז, אולי, נוכל כולנו להרגיש שב"משפחת השכול" אין בנים מועדפים.