אם ב-15 ביולי 2006 שלוש יממות אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה היינו מפסיקים אז את האש – המבצע נגד חיזבאללה היה נרשם בתולדות ישראל כמבצע מוצלח ביותר. חיזבאללה שילם מחיר כבד על חטיפת החיילים: הושמד מערך הרקטות לטווח בינוני שהכין שנים ארוכות מול ישראל וברובע הדחייה, שהוא גאוות העדה השיעית בלבנון הופלו לקרקע שורת בניינים גבוהים ששמשו לו מפקדות, מרכזי שליטה תכנון ומודיעין. ברובע היו גם ביתו ומשרדו של נסראללה, שנמלט מאז לבונקר. בישראל היה קונצנזוס על הצורך לפגוע קשה בחיזבאללה והתמיכה בפעילות הממשלה וצה"ל הגיעה ל 90 אחוז. ואז בשורת אירועים בעייתיים שהחלו מהפגיעה ברכבת בחיפה בה נהרגו שמונה ישראלים ובהמשך התקיפה בה נהרגו אזרחים לבנונים בכפר קנא ערב הפסקת אש שיזמו גורמים בינלאומיים, מצאנו עצמנו במערכה ארוכה שהוגדרה ע"י ועדת וינוגראד כ"החמצה גדולה וחמורה".
היום אנו נמצאים באותה נקודה של הצלחה צבאית מרשימה מול חמאס בימים ראשונים של מבצע הכרחי ומוצלח יחסית, אך יחד עם זאת חשוב שלא נתדרדר למלחמה ארוכה ופחות מוצלחת.
בכל העימותים בתריסר השנים האחרונות מדינת ישראל החליטה לא לנהל מבצע ל"מיטוט החמאס". ראש הממשלה שהבטיח למוטט את החמאס בשנת 2009 יישם מדיניות הפוכה – "שקט תמורת שקט" ועדיפות לחמאס על פני הרשות ברמאללה. עדיפות שאפשרה הכנסת כסף קטרי, חומרים דו-שימושיים ששימשו להתעצמות החמאס ברקטות שהוא יורה עלינו בימים האחרונים ואת פרויקט המנהור ההתקפי וההגנתי. חשוב לזכור שהרקטות שנופלות בתל אביב יוצרו בעזה ולא הגיעו מאיראן או מסיני.
מטרת מבצע "שומרי החומות" הוא לא מיטוט החמאס אלא שיקום ההרתעה ופגיעה קשה בזרוע הצבאית של החמאס. בהתחשב בכך שהחמאס יזם את העימות ההישגים של צה"ל מרשימים –שני המאמצים המרכזיים נראים כמוצלחים:
א. פגיעה בתחושת הביטחון של החמאס בתשתית התת קרקעית שלו
ב. "אפקט דחייה" (או "אפקט רימאל") ע"י פגיעה במגדלים שבהם תשתית מבצעית, פיקודית ומודיעינית של חמאס.
בנוסף מאמץ הגנה מוצלח ביותר, נטרול כל הפתעות החמאס ותקיפה רחבה של מערך יצור הרקטות, פגיעה משמעותית בערכי שיגור הרקטות והנ"ט, סיכול מובילי המחקר והפיתוח, מפקדים בדרגי הביניים, מפקדות ותשתיות. נכון, צה"ל לא הצליח לפגוע בצמרת החמאס, אף אחד מ"עשרת הגדולים" לא סוכל, אך בעימות שאותו החמאס יוזם, זאת משימה מודיעינית ומבצעית קשה מאד.
ולכן ברגע זה – אם לא משתנה מטרת המבצע ל"מיטוט החמאס", משימה שניתן להשיג רק במהלך קרקעי ורק בשינוי כללי הנזק האגבי נכון לסיים המבצע, תוך ימים בודדים לפני שאירועים כמו ה"רכבת בחיפה" או "כפר קנא " מתרחשים.
חמש סיבות להעדיף הפסקת אש בזמן הקרוב:
- עזה היא זירה משנית – חשוב להתמקד בזירות העיקריות – פרויקט הגרעין האירני והחזית הצפונית, להמשך המערכה בין המלחמות ופגיעה בפרויקט הדיוק של חיזבאללה, למניעת הסלמה ולשמר מלאים של חימוש והגנה מטילים ורקטות לזירה החשובה יותר.
- חשוב לא לתת לחמאס הצלחה מקומית אך כואבת שתחייב את המשך העימות וחשוב לא לתת לסטטיסטיקה לייצר אירוע קשה של פגיעה נרחבת ולא מידתית באזרחים תמימים.
- הזירות שהדליק החמאס במזרח ירושלים, ביהודה ושומרון וביחוד הזירה הפנימית בישראל עכשיו חשובות יותר – ונכון להתמקד בהן.
- מילוי "מצבר הלגיטימציה" – ממשל בידן תמך באופן מרשים בזכות ישראל להגן על אזרחיה מפשעי המלחמה של החמאס, אך תמיכה זאת נחלשת עם התמשכות העימות והיקף הפגיעה באזרחים וחשוב שהמבחן הראשון ליחסינו עם הממשל יהיה חיובי.
- חשוב למנוע שחיקה בתהליך "הסכמי אברהם"– היחסים עם מדינות ערב שחשיבותן המדינית והאסטרטגית ייחודית אל מול האיום האיראני ומיצוב ישראל כגורם חיובי במזרח התיכון.
מנגנוני הפסקת העימות יכולים להיות חד צדדים, בתיווך מצרי או בהחלטה בין-לאומית במועצת הביטחון. למעט הפסקה חד צדדית – שני המנגנונים האחרים מחייבים דיון על הפרמטרים של ההפסקה. החמאס ינסה לדרוש ויתורים ישראליים בירושלים לחזק את הנראטיב של "מגן ירושלים" עימו פתח את המערכה. אסור לישראל להסכים לכך. בטווח הקצר ישראל צריכה לדרוש החזרת גופות החיילים שבידי החמאס מ"צוק איתן" ואת אזרחיה שנמצאים בעזה. בטווח הבינוני חובה להבהיר שנושא ההתעצמות הוא "קזוס בלי" עבור ישראל והיא לא תאפשר אותו. ובטווח הרחוק אם חמאס יחזור לתת עדיפות לשיקום הרצועה ולרווחת תושביה נדרש לבחון כיצד מאמץ חשוב זה מתבצע ללא חיזוק החמאס מדינית וצבאית.
אם לא יצליחו מאמצי התיווך המצריים או לא נוכל להשיג החלטה בפרמטרים טובים במועצת הבטחון נכון להכריז על הפסקת אש חד צדדית בעיתוי קרוב. אם חמאס לא יעצור את האש תמיד ניתן להמשיך מהמקום בו הפסקנו – אך הפעם גם בהפתעה שתאפשר הישגים גבוהים יותר אל מול הזרוע הצבאית של החמאס ומנהיגיה.
חשוב לזכור שלישראל מנופים נוספים על חמאס שאינן תקיפות ופצצות של חיל האוויר. ישראל יכולה למנוע הכנסת הכסף הקטרי, חשמל וסחורות לעזה. בסופו של יום על ישראל לחזור לזירה המרכזית שלה – ההתמודדות עם פעילותה הגרעינית של אירן והתבססותה בסוריה ובלבנון ולצורך זה אנו נדרשי גם לחידוש האמון והתיאום עם בעלת בריתנו החשובה ביותר – ארצות הברית של אמריקה.