לישראל ולארצות הברית יעד אסטרטגי משותף: אסור שהמשטרה הרדיקלי באירן יחזיק בנשק גרעיני. כאן, בדרך כלל, מסתיימת ההסכמה בין המדינות. שתי בעלות הברית הקרובות מחזיקות בעמדות שונות לחלוטין לגבי הדרך להשגת המטרה המשותפת.
חמש תפיסות עולם מהותיות הבדילו בין וושינגטון לירושלים בעשור האחרון:
- תפיסת האיום: בישראל נתפסת אירן, כשבידיה נשק גרעיני, כאיום קיומי. ארצות הברית מנגד אינה רואה ביכולת גרעינית צבאית בידי אירן איום קיומי עליה.
- ברקע קבלת ההחלטות - טראומות לאומיות שונות. לנגד עיני המחליטים בישראל ניצב זכר השואה, בעוד שבארצות הברית חי הזיכרון הצורב של שתי מלחמות בלתי נגמרות במזרח התיכון.
- ישראל שואפת לשולי ביטחון רחבים בין החלטה אירנית לפרוץ לפצצה ועד ההגעה לנשק, בעוד ארצות הברית, גם אם לא מצהירה זאת, "חיה בשלום" עם אירן בסף הגרעיני - כל עוד לא עברה לייצור הפצצה עצמה.
- הממשל האמריקני מאמין שיוכל לעצור צבאית את אירן בדרכה לפצצה, גם אם זה יהיה ברגע האחרון. ישראל, גם אם רווחת בה האמונה ביכולת של ארצות הברית לעשות זאת, האמון בנחישות ובנכונות האמריקנית נמוך. ברקע לכך עומד הניסיון המר עם צפון קוריאה.
- לבסוף, התפיסה הרווחת בוושינגטון היא שהחלופה להסכם עם אירן היא מלחמה. לעומת זאת, בירושלים עדיין מאמינים שהמשך הלחץ על אירן ימוטט את משטר האייתוללות או יכפה עליו הסכם משופר טוב יותר. ישראל מאמינה שסיכול צבאי של תוכנית הגרעין, כמוצא אחרון, לא יביא למלחמה. ברקע זכורים תקדימי סיכול הכורים הגרעיניים בעירק ובסוריה, וגם ההתנקשות האמריקנית בסולימאני או תקיפות אוויריות נקודתיות שלא הסלימו לעימות מלחמתי מלא.
הנשיא ביידן התחייב בקמפיין הבחירות לחזור להסכם הגרעין. זאת המורשת של ממשל אובמה הדמוקרטי, ובממשל החדש מכהנים במשרות בכירות ביותר רבים שהיו מעורבים בגיבוש ההסכם עם אירן ב-2015. האווירה שהשלטת היום בוושינגטון - חתירה לבטל את מרב המהלכים שביצע הנשיא טראמפ, גם בהקשר אירן. עם זאת, בכירי ממשל ביידן מודעים לכך שהסכם הגרעין עם אירן התבסס על הנחות בעייתיות, על תקוות שלא התגשמו ועל קביעה שגויה שלפיה ממדי תוכנית הנשק לא קיימים בפרויקט הגרעין האירני. יתר על כן, אין ספר שממשל ביידן היה רוצה לתקן את ההסכם ולחזק אותו כדי לחסום את דרכה של אירן לפצצה.
לכן, האתגר שבפני וושינגטון הוא כיצד לחזור ל"מסלול דיפלומטי" - המתמקד בעת הזאת בעיקר בחזרה להסכם הגרעין מ-2015, ויחד עם זאת להבטיח כי לאחר מכן יתקיים תהליך שבמסגרתו יפעלו הצדדים לקדם הסכם משופר. זאת, גם לאור הבנות ועובדות שהתבררו מאז נחתם ההסכם ולאור הבטחת הממשל להתייעץ עם בעלות בריתה של ארצות הברית במזרח התיכון, הרואות את ההסכם כבעייתי ביותר.
האתגר המעשי והמיידי יותר בא לידי ביטוי בשאלה כיצד להשתמש בתהליך החזרה להסכם באותם מנופים חזקים שהשאיר ממשל טראמפ, קרי הסנקציות והלחץ הכלכלי המירבי על אירן.
מנגד, הלחץ בוושינגטון גבר עקב ההתקדמות האירנית בצבירת חומרים בקיעים, זאת לאחר שהם מעשירים אורניום בכמויות וברמות העשרה שמקרבות את אירן לסף הגרעיני. ביטוי לדאגה זאת נתן מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בריאיון טלוויזיוני השבוע, כשייחס דחיפות לצורך לחזור להסכם הגרעין בטענה שאם ימשיכו האירנים להפר אותו ולצבור חומר מועשר - הם יהיו בקרוב במרחק "של שבועות מהיכולת לייצר חומר בקיע לנשק".
ארה"ב רוצה להחזיר את אירן "לקופסה"
חשוב לשים לב להיפוך התפקידים. בעוד שבעבר ישראל העריכה כי הזמן שיידרש לאירן להגיע לפצצה הוא קצר והאמריקנים תמיד הצביעו על משך זמן ארוך בהרבה, כיום ישראל מעריכה פרק זמן ארוך שיעבור בין החלטה אירנית לפרוץ לפצצה עד המימוש, בעוד האמריקנים גורסים הערכת זמן ממושך יחסית מהחלטה אירנית עד הגעה לפצצה. האמריקנים מחמירים - כנראה כדי להצדיק חזרה להסכם.
השוני בהבדלי הגישות, בסדרי העדיפויות ובהערכות הזמנים בין ירושלים לוושינגטון, מחייבים תשומת לב: הממשל הדמוקרטי בארצות הברית חותר בטווח השנים הקרובות "להחזיר את אירן לקופסה", כדי להתפנות לניהול משברים החשובים לו בהרבה: משברים פנימיים - מגפת הקורונה, הכלכלה ומתחים חברתיים. זאת לצד משברים חיצוניים - סוגיית האקלים וההתמודדות עם סין, רוסיה וצפון קוריאה.
מנגד, ישראל מודאגת דווקא מהטווח הארוך - שבו הסכם הגרעין יעניק לגיטימציה לתוכנית גרעין אירנית בלתי מוגבלת ובמרחק אפס מהפצצה, תוך ביטול הסנקציות המוטלות כיום על אירן. בישראל מודאגים משחרור משאבים לפעילותה השלילית והחתרנית של אירן ברחבי המזרח התיכון.
הדילמה של ישראל
בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות:
הראשונה, לחזור לעמדותיה מ-2015 ולהעביר ביקורת חריפה על הכוונה האמריקנית לחזור להסכם הגרעין, תוך דרישה מממשל ביידן להמשיך במדיניות ה"לחץ המירבי" שהפעיל ממשל טראמפ. סימנים ראשונים לגישה כזאת אפשר היה לשמוע בנאום שנשא הרמטכ"ל אביב כוכבי במכון למחקרי ביטחון לאומי בשבוע שעבר. מדיניות כזאת תוביל, להערכתי, להרחקת ישראל מהיכולת להשפיע על העמדה האמריקנית, וכן מהאפשרות לתרום לתיקון משמעותי של ההסכם. פרדוקסלית, גישה זו עלולה לעודד את הממשל האמריקני לחזור להסכם המקורי.
האפשרות השנייה והמועדפת היא לפנות לדיאלוג שקט ודיסקרטי עם הממשל האמריקני, כדי לאשרר את היעד המשותף - "לאירן לעולם לא תהיה פצצה גרעינית", וללבן יחדיו את המדיניות שיש לנקוט על מנת שיעד זה יושג ויהיה בתוקף לאורך זמן. חשוב שישראל תגיע עם האמריקנים לשיח כנה ומקצועי על אודות הנושאים שהכרחי לתקן בהסכם - הרחקת סעיף השקיעה, פיקוח ב"כל מקום ובכל זמן", עצירת המחקר והפיתוח הגרעיני ובירור מחודש של נושאי פעילות הנשק.
היעד האסטרטגי של השיח בין ישראל לממשל האמריקני צריך להיות גיבוש "הסכם מקביל" ומפורט שיכסה את הטווח הקצר וגם את הטווח הארוך יותר. בנוסף, יש להתוות תוכנית פעולה משותפת למקרה שההערכה האמריקנית האופטימית לגבי ההסכם כאמצעי יעיל לבלום את תוכנית הגרעין האירנית תתברר כשגויה.
ההסכם המקביל, הישראלי-אמריקני, צריך לכלול הסכמות לגבי קווים אדומים שאסור שיחצו על ידי אירן, לגבי מנופים לתיקון ושיפור ההסכם במעלה הדרך וגם לגבי בלימת הפעילות השלילית האירנית במזרח התיכון בנוכחות הסכם גרעין. לבסוף, על ירושלים וושינגטון להסכים על חיזוק האופציה הצבאית הישראלית ואמינותה של האופציה האמריקנית - מנופים חיוניים להצלחתה של גישה דיפלומטית.
אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב