קורונה היא סוג של מלחמה. ואנחנו רגילים לחשוב שבתקופת מלחמה כולנו נתגייס ונהיה ביחד, הגם שביום יום אנחנו אחד אולי מופרד ושבטים שונים בתוך המדינה. והנה הגיעה המלחמה הזו של הקורונה ואנחנו אחד נגד השני ואנחנו לא מתגייסים: הרי לא יעלה הדעת שאם הייתה פה מלחמה והיו נופלים פה טילים, היינו מקבלים את המצב שאנשים מסייעים לאויב - אז אפשר להגיד שמי שלא מתחסן, הוא בעצם מסייע לאויב.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מצד אחד, כולנו רוצים לחזור לחיים, כבר נמאס לנו ואנחנו רוצים את השגרה הזו, ולכן אולי מוכנים לעשות את קיצור הדרך הזה כי אם אנחנו התחסנו - אנחנו ניהנה. מצד שני, גם ברמת העיקרון יש בעייתיות בלהגיד למישהו שהוא לא יקבל שירות בגלל שהוא לא מוכן לעשות משהו שקשור לבריאות שלו, לגוף שלו ולאוטונומיה על הגוף שלו – שזה אחד מערכי היסוד.
קיימת גם השאלה אם זה באמת יעיל בעתיד. אנחנו אולי צריכים להבין שהיום יש קורונה ובמעלה הדרך נפגוש עוד נגיף. אם אנחנו כל פעם נבנה את כל המדיניות שלנו רק על החיסונים, לא נבנה תורת לחימה שתאפשר לנו להילחם במגפה. בטייוואן ובדרום אסיה ידעו שהיה סארס והם הכינו את עצמם לנגיף הבא. אז אם החיסונים עובדים והם מורידים את הסיכון מהקורונה בעיקר בקבוצות הסיכון, למה צריך למנוע מאנשים שלא מתחסנים להיכנס לתוך תאטרון? אם אנחנו בונים תו סגול ויודעים לשמור על ריחוק חברתי, אז למה לא?
כאשר אני מסתכלת על השנה הזו, מהגעת המגפה לישראל ועד היום, מי היה מאמין שנקבל את המצב שבו אסור לצאת מהבית אלא למרחק של עד 100 מטר ויגבילו את הכניסה של ישראלים בחזרה לארץ ויפעילו את השב"כ כדי לדעת איפה אנחנו נמצאים. כל צעד כזה ברגע האמת נראה לגמרי לגיטימי, אבל זה מדרון חלקלק. ואז אני רואה את היחס שמקבלים המשפטנים בישיבות הקבינט: כשהיועץ המשפטי לממשלה מרים דגל, כשהמשנה שלו רז נזרי מרים דגל, מיד מדליפים החוצה שהמשפטנים גורמים לסיכון רפואי ויש להם דם על הידיים. מדאיג אותי מה יקרה כאן ביום שאחרי כי בעת חירום הרבה קווים אדומים נדחקים, כמו שאומרים – "מצבים מורכבים יוצרים משפט מורכב".
ולכן זה נוח לנו למתחסנים כמונו שנוכל לראות הופעות, אבל צריך לחשוב על כך עוד קצת. גם אם אנחנו באמת מדינה מובילה ופורצי דרך גם במדיניות של ההתמודדות עם המחוסנים, אני לא בטוחה שבאירופה יילכו בעקבותינו. אני חושבת שמשהו שם ב-DNA לא יאפשר להם ללכת לכיוון הזה. שמעתי שבוריס ג'ונסון כבר אמר שהוא לא יבחין בין מחוסן ללא מחוסן שנכנס לפאב. אנחנו לא אירופה וזה הפך לבון טון לרדת על אירופה – אבל בכל זאת אנחנו צריכים לעצור ולחשוב על המשך הדרך.