להיות עורך חדשות בישראל זה לא דבר פשוט. אתה אף פעם לא יודע מאיפה תבוא הכותרת, ולאן לשלוח את האנשים שלך, אבל בחצי השנה האחרונה לפחות יש לעיתונאים עוגן קבוע: ההפגנות מול בית ראש הממשלה בירושלים. בכל האמצעים והרשתות, בכל הערוצים והתוכניות, התרגלנו לכך שלכל שבת יש מוצאי שבת, ובכל מוצאי שבת יש הפגנה בבלפור. אנחנו מכירים את הצעירים והמבוגרים, את הדגלים השחורים והבנדנות הוורודות, את המובילים ואת אלו שבאים פעם אחת "בשביל האווירה". הגיע הזמן לומר – די עם זה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עכשיו הכנסת פוזרה, נתניהו שוב עומד למבחן העם, ולמפגינים נגדו יש הזדמנות לבחון את כוחם לא בארגון הפגנות או כתיבת סיסמאות יצירתיות, אלא בזירה החשובה ביותר בדמוקרטיה – הקלפי. זה קרה לא בגלל הדגלים השחורים או מיצגי הצוללות, לא בזכות השלטים או השירים, שהשפיעו ממש כמו שהשפיעה אותה מחאה כתומה (גדולה הרבה יותר) נגד ההתנתקות – כלומר, בכלל לא. רעיון הבחירות נתפר ויצא לפועל בגלל דברים שהתרחשו כמה קילומטרים מערבה משם, בכנסת ישראל, וגם בגלל אחד, גדעון סער.
ההפגנות ההמוניות בכיכר פריז אמנם מכוונות נגד ראש הממשלה (והאמת היא שגם נגד בני ביתו), אבל הן פוגעות במאות אנשים שלא עשו דבר, ונפגעים מדי שבוע מהעובדה הפשוטה שהם גרים בשכונה מסוימת בעיר הבירה של ישראל. "זה לא אנושי, ולא הגיוני שבכל מוצ"ש החיים שלנו הופכים להיות סיוט" – את המשפט הזה שמעתי לא מתומכי נתניהו, אלא מחברים שלי שגרים ברחביה, ממש ליד רחוב בלפור, והם אנשי שמאל מובהקים. כל כך כעסו כאן כשבסביבת נתניהו הפנו זרקור לרעש וללכלוך שמביאים המפגינים (בעיקר אנשים שעושים את צרכיהם במקומות ציבוריים), וטענו ממש לעלילת דם, אבל מה לעשות – עשרים אלף אנשים בלב שכונת מגורים לא יכולים שלא להותיר חותם אקולוגי, וגבול רחביה-טלביה הוא לא איצטדיון כדורגל או קניון ענק עם מתחמי שירותים לאלפי אנשים.
בכלל, עד כמה שקשה, צריך לשים בצד רגע את החלוקה האוטומטית לשמאל וימין במקרה הזה. באופן אישי, אני תומך בלא מעט טענות שעולות במחאה הזו, ואפילו אם הייתי מתנגד לכל שלט וסולד מכל נאום – חשוב שמחאה כזו תתקיים בדמוקרטיה. אבל לא בהכרח בכל מקום.
בואו ניקח למשל את ההפגנות מול ביתו של היועמ"ש ד"ר אביחי מנדלבליט בפתח תקווה: עד לפני כמה חודשים היו אלו פעילי שמאל שקיימו הפגנות קבועות, אבל מאז פעילי הימין החליפו אותם, כשהאסטרטגיה של שתי הקבוצות דומה. אלו ואלו לא צריכים להיות שם, בטח לא באופן קבוע, לא משנה מה המסר שהם נושאים. את התושבים ליד כיכר גורן בפתח תקווה זה לא אמור לעניין. בדיוק אותו דבר נכון גם לגבי בלפור.
אגב, ממתי "בלפור" הפך לשם מייצג עבור ראש הממשלה וסביבתו? האם גם כשמנחם ועליזה בגין או אהוד ונאווה ברק גרו בבית הזה (אל תגלו לאף אחד, אבל הכתובת הרשמית שלו היא סמולנסקין 9) דיברו על "גורמים בבלפור", כמו שאומרים "מקורות בדאונינג 10"?
לשם "בלפור" יש ניחוח היסטורי מובהק של ראשית הציונות, של מאבק בבריטים, של הכרה בינלאומית, והוא מאד מתאים להיות סמל לאומי. רק תארו לכם מה היה קורה אם בית ראש הממשלה היה מוקם כמה עשרות מטרים משם על דרך עזה...
עוד ב-2008, כשהוחלט בממשלתו של אהוד אולמרט (זוכרים?) להקים מעון רשמי חדש לראש הממשלה (מה שזכה לשם "פרויקט אלמוג"), היו המון התנגדויות על רקע העלות הגבוהה של מאות מיליוני שקלים, אבל אירועי השנה האחרונה הבהירו היטב את הצורך להוציא את הבית מהשכונה. גם היום זה נשמע בזבזני ומנותק לאור המצב הכלכלי, אבל קורונה או לא קורונה – זה מהלך שצריך להשלים, ויפה שעת אחת קודם. אי אפשר לשתק את מרכז ירושלים בכל פעם שרוצים לקיים הפגנה.
בכל מקרה - בלפור או סמולנסקין או קיסריה או כל מקום אחר בתוך שכונת מגורים צריכים להיות בתים ודירות פרטיים של אנשים פרטיים. מעון ראש הממשלה, שמולו מפגינים כבר חודשים ארוכים, חייב להפוך בקרוב לנקודה על מפת הסיורים ההיסטוריים בירושלים. כמו שמצביעים על בית פרומין ברחוב המלך ג'ורג' ואומרים "כאן היה המשכן הראשון של הכנסת", וכמו שמראים את בניין ימק"א ומזכירים ש"שם מאחור עמד המגרש שבו מלמיליאן ואוחנה הפכו את בית"ר לאימפריה", אני מקווה שגם הבית בבלפור יזכיר לאנשים משהו מהעבר.
אז כנראה שצריך לומר את אותו דבר לעשרות אלפי המפגינים, ולאיש אחד שייכנס באביב הקרוב, אחרי הבחירות, למשרד ראש הממשלה ויזכה באמון הכנסת ה-23: תעזבו את בלפור.