הציבור הערבי לא יצא אתמול בהמוניו להפגין נגד ראש הממשלה נתניהו. במקום זאת, הציבור עקב בדאגה ברשתות החברתיות בעיקר אחר השידורים החיים. לא נאומו של אבו יאיר או של אבו מאהר עלי סלאם עניינו אותם. הציבור עקב כדי לראות איך תהיה ההתנהלות של משטרת ישראל עם 300 מפגינים, ש-20 מתוכם נעצרו.
הציבור הערבי עוקב יום-יום אחרי עשרות אירועי הירי, מהצפון ועד הדרום, שמשטרת ישראל אינה מצליחה לפענח. הציבור נוהר בהמוניו כל יום לרשתות החברתיות מתוך דאגה ותפילה כנה שלא יהיו עוד מקרי אלימות, שלא תהיה פשיעה. שוב ושוב הוא נדהם לגלות שבמדינת חוק, שלטון החוק שוב מסתמך על האזרח, על רגשי האשם וההלקאה העצמית של הציבור הערבי: "אני אשם, אני אשם, אני אשם".
מה יהיה אחרי זה? מה יקרה אחרי ששני מיליון אזרחים ערבים, כמו שכולם רוצים, ייקחו אחריות על מה שקורה בתוך היישובים הערביים. אוטונומיה? מדינה בתוך מדינה? כשהפשע השתולל בנתניה, לא אמרו שהציבור הנתנייתי חייב לקחת אחריות. למרות זאת ולהבדיל מהציבור, ראשי ערים ומועצות כן צריכים וחייבים לקחת אחריות. הם צריכים לקחת אחריות על האלימות בבית וזאת שיוצאת לרחובות. מי מהם שלא מצליח – שישים את המפתחות וייתן למדינה לנהל את העניינים.
אז הציבור הערבי כן נוהר. הוא נוהר כל יום לרשתות החברתיות כדי לשמוע על מקרי האלימות הפשיעה וההתנהלות הבעייתית של המשטרה. הם לא פונים לערוצים המסחריים והתקשורת הארצית שלא סופרת אותו.
התוכניות - גדולות, התוצאות - לא מורגשות
אתמול בנצרת, ראש הממשלה נתניהו דיבר בעיקר על תוכנית 922 - תוכנית פיתוח ליישובים הערביים בהקצאה של מיליארדי שקלים. זו תוכנית חשובה שנולדה בעקבות שיתוף פעולה ויוזמה דווקא של הרשימה המשותפת. אבל מה רואים מזה היום ביישובים הערביים? כלום. צריך תוכנית דומה אך שתתייחס לכל יישוב ויישוב. בניגוד למה שחושבים, מה שקורה בנצרת לא זהה למה שקורה בטובא-זנגריה.
ראש הממשלה שב ודיבר על הביטחון האישי ועל תחנות המשטרה שהוקמו בתקופתו. 8 תחנות משטרה הוקמו ביישובים ערביים בשנים האחרונות. שוב, מה עם תוצאות? זה עדיין לא מורגש, הפשע משתולל. גם במקרה הזה צריך טיפול הולם, אד-הוק, שיתאים לכל יישוב ויישוב. ולא מדובר רק על טיפול בבעיות הביטחון האישי: מה עם פיתוח אזורי תעשייה, הקמת יישובים לציבור הערבי על אדמות מדינה, מה עם הסדרת הבנייה, מה עם הקמת משרדי ממשלה ושלוחות בתוך היישובים. כל זה נשכח – אך אלו הבעיות המרכזיות של הציבור הערבי בישראל.
כשמעוניינים לטפל בפשיעה, הקמת תחנות משטרה זה לא מספיק. צריך לגבש תוכנית בתוך היישוב למעקב אחר הטיפול בנגע האלימות. תמיד ישנה האופציה למנות ועדה ממונה וראש מועצה מטעם משרד הפנים.
נתניהו, איפה היית עשור שלם?
ראש הממשלה נתניהו אמר בנצרת שהוא לא נזכר בחברה הערבית רק בזמן בחירות. העובדות מראות אחרת: במשך יותר מעשור, ראש הממשלה נתניהו לא ביקר ביישובים ערביים כמו שביקר בשבועיים האחרונים, ערב בחירות. אם נתניהו אכן דואג מהשאננות בחברה הערבית באשר לחיסונים, הנה תזכורת לראש הממשלה שמכהן כבר יותר מעשור – זה בגללך אדוני. אתה בנית את אי האמון במוסדות המדינה בקרב הציבור הערבי. עכשיו אתה מגיע לבקר בעיי החורבות.
ראש עיריית נצרת עלי סלאם, שנאם אתמול באירוע עם ראש הממשלה, שכח להזכיר דבר אחד. נצרת, עיר הבשורה, היא עיר שאמורה לקלוט מיליוני תיירים בכל שנה. היום, בגלל הקורונה, היא שוממת עם אחוזים גבוהים מאוד של מובטלים. האם מצב כזה יוביל לאלימות? כן. מה הפתרון? תקציבים, תקציבים ועוד תקציבים.
"ראשי ערים ומועצות כן צריכים וחייבים לקחת אחריות על האלימות בבית וזאת שיוצאת לרחובות. מי מהם שלא מצליח – שישים את המפתחות וייתן למדינה לנהל את העניינים"
עמותת "סיכוי", הפועלת למען שוויון ושותפות בין יהודים לערבים בישראל, פחות מתרשמת מהנאום אתמול בנצרת: "הפשיעה והאלימות משתוללת כבר שנים, אותן שנים בהן בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. עברה יותר משנה מאז התחייב להביא תוכנית תוך 90 יום. בזמן הזה מאה אזרחים נוספים נרצחו. חודשיים לפני בחירות, ובלי תקציב מדינה, הוא שוב נזכר בחברה הערבית, ששנים סובלת תחת שלטונו וההסתה שלו. את האזרחים הערבים אי אפשר לקנות".
בצד הדרך עומדת הרשימה המשותפת. היא, כמו בוחריה, מלקקת את הפצעים של כמויות הנשק ביישובים והאלימות ברחובות. הציבור הערבי כנראה יעניש את הרשימה המשותפת כמו גם את בנימין נתניהו. זה לא יקרה בקלפיות. הציבור יעניש אותם בהגדלת המרחקים בין החברה הערבית ליהודית, בעוד חוסר אמון הרסני. שני מיליון אזרחים ישראלים מחפשים שינהגו בהם כמו שאר תושבי המדינה. שיסקרו את הכאב שלהם ופחות את דברי הבלע של חלק ממנהיגיהם. הציבור הערבי מחפש צדק.