התקציב הוא רק התירוץ. בפעם הראשונה, גנץ שם על השולחן את הדבר האמיתי. הוא לא מוכן לוותר על מה שהובטח לו, על מה שסוכם, הדבר שלמענו זנח את הבטחת הבחירות שלו - הרוטציה, ראשות הממשלה. דווקא כעת, כשזה כבר לא בקלפים שלו, כשהוא עצמו מודה שזה כבר לא יקרה, גנץ החליט להתעקש ולשבור את הכלים רק על העניין הזה.
לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הוא יכול היה להגיע לפשרה שתאפשר לו להישאר בלשכת שר הביטחון עד סוף הקדנציה. ייתכן שהיה צריך להקריב את אבי ניסנקורן ולהתפצל מכחול לבן, אבל אם באמת חשוב לו לשים את הידיים על ההגה, ולא לתת לנתניהו למשול לבד, הוא יכול היה להיאחז בתקדים של אהוד ברק שהתפצל ממפלגת העבודה והמשיך לכהן כשר ביטחון בממשלת נתניהו עם סיעת העצמאות.
האמת, זה המסלול ההגיוני יותר עבור גנץ, בהתחשב בכך שהרוטציה מעולם לא הייתה באמת אופציה מבחינת נתניהו. אם גנץ ואנשיו לא הבינו את זה במועד החתימה על ההסכם הקואליציוני, היה להם מספיק זמן להפנים בכל יום שעבר מאז, עם כל זובור שחטפו מהצד השני ומהדברים המאוד ברורים של ראש הממשלה עצמו.
אלא שגנץ לא קרא נכון את המפה, הסכים לתת עוד ועוד הזדמנויות מתוך מחשבה שנתניהו אולי ישנה את עורו, במקום לקבל בהקדם את ההחלטה האסטרטגית שלו - שר ביטחון מובטח עם חלק מסיעת כחול לבן או גט כריתות מהיר - בתקווה שעוד יצליח להוות אלטרנטיבה, ולהוביל איכשהו את המחנה שלו עד לבלפור.
זאת הייתה הבחירה של גנץ – וכרגיל, הוא בחר שלא להחליט בזמן, ונתקע כעת עם האופציה הגרועה - גם קיפל את הדגל, גם שילם את המחיר, וגם מעניק עכשיו לנתניהו ומחנה הימין מה שנראה כניצחון בבחירות הבאות. חבל שהלהט הזה של גנץ לא היה שם כשיצא לדרך. ועוד יותר כאשר הסכים לחתום על חוזה עם נתניהו שלא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. אמרו לו, הזהירו אותו, אבל הוא רצה להאמין שהוא עושה את הדבר הנכון. לו, וגם למדינה.
אני מניחה שגנץ חשב שיצבור ניסיון בתור ראש ממשלה חליפי ויגיע מוכן כשיגיע תורו, אבל נראה שאף מועמד אחר במקומו של גנץ לא היה חותם על הסכם רוטציה שכזה. מועמד אחר לא היה ממצמץ ולא נבהל מללכת שוב לקלפי או לעשות כל תרגיל פוליטי אפשרי כדי לדחוק את היריב לפינה. לפיד, יעלון וליברמן ניסו להסביר את זה לגנץ, אבל הוא סירב לשמוע. הוא בחר בנתניהו. ומהרגע הזה, לשיטתו, היה צריך ללכת עם הבחירה הזו עד הסוף. להשלים עם זה שנתניהו עבד עליו, שרוטציה לא תהיה - אבל לסחוט ממנו כל מה שהוא יכול בתמורה לתיק הביטחון ועוד נדוניה משמעותית למי שיתפצלו איתו מכחול לבן - ובעיקר, לחכות שמשהו יקרה.
הקריירה של גנץ רצופה במקרים שבהם היה במקום הנכון ובזמן הנכון. אם היה מחליט להמשיך את השותפות עם נתניהו בלי למצמץ, הוא היה סופג ביקורת עזה מבית, אבל הוא כבר הוכיח שבעניין הזה הוא איש חזק. הברירה השנייה הייתה לחתוך את השותפות הזו בקיץ, ברגע שהתברר שנתניהו אכן מתכוון לנצל את פתח המילוט שהשאיר לו בעניין התקציב. גנץ יכול היה להסביר לציבור שמנע את הסיפוח אבל עד כאן - הוא לא יישב יום אחד עם מי שמפר הסכמים והיה הולך לבחירות מיד, כשהסקרים עוד ניבאו לו תוצאה דו-ספרתית. אבל גנץ בחר באופציה שלישית, פשרה - ובכך העניק לנתניהו מתנה יקרת ערך בחינם. זמן. ומי כמו נתניהו יודע להשתמש במה שנותנים לו.
תחשבו איפה היינו באוגוסט, עם קורונה משתוללת, לפני סגר שני – והנה, כעת, נתניהו הוא מלך החיסונים שיצילו את ישראל וסקרים שמנבאים לו רוב מוצק. מה הפלא שהוא לא נבהל מהאיומים של גנץ ומכך שנזכר לשים סוף-סוף סכין בין השיניים ולהסתער על בלפור. מי כמו נתניהו יודע להבחין שהיריב שלו נותר בלי תחמושת. סיפרו לנו שגנרלים הם התקווה הגדולה של הפוליטיקה, שהם יודעים לקרוא את המפה, לקבל החלטות אסטרטגיות תחת לחץ ובזמן. זה נכון כנראה לשדה הקרב וגם בתור שרי ביטחון - אבל כשזה מגיע להתמודדות עם לוחם על כמו נתניהו, זה לא מספיק. "דע את האויב שלך, וקבל החלטות אכזריות בזמן", היה אומר רב-אלוף גנץ לחיילים שלו. חבל שלא נהג כך בעצמו מהיום הראשון, כשהציב את עצמו כאלטרנטיבה. כעת זה כבר עלול להיות מאוחר מדי.