בחניונים ברחבי ארצות הברית מתרגלים בימים האחרונים "על יבש" איך יחסנו המונים, והמטרה היא לעשות זאת כמה שיותר מהר, במתחמי "התחסן וסע" - בדומה למתחמי בדיקות הקורונה הקיימים.
לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כולם ממתינים בדריכות להתפתחויות של השבועיים הקרובים: תחילת החיסון בבריטניה, אישור של לפחות אחד החיסונים על ידי מנהל התרופות האמריקני ה-FDA, וב-15 בדצמבר התאריך המיועד לתחילת ההתחסנות, לפחות במדינת ניו יורק. האור נראה היטב בקצה המנהרה, החיסון כבר כאן והוא עובדה מוגמרת, השאלה היא רק בתוך כמה זמן אפשר יהיה להכריז על חזרה לשגרה.
אז למה דווקא עכשיו המומחים הכי דואגים?
נתחיל במונח שלא קיבל תשומת לב מספיקה, והוא אולי הבולט ביותר ברחבי העולם בהתמודדות עם הגל השני: עייפות הקורונה. לא התסמין של מי שחלה - אלא דווקא של אלו שנזהרו, נשמרו ולא חלו. אלה שעברו את כל השלבים - מציות מוחלט ופאניקה, ועד לשלב הנוכחי, שבו פשוט כבר אין כוח.
מושל ניו יורק, אנדרו קומו, מקפיד לכנות זאת באנגלית "Covid Fatigue". בעברית, תרגום מדויק יותר יהיה אולי עייפות מהולה באדישות. גם ראש עיריית אל פאסו שבטקסס אמר שהציבור שלו כבר מותש. עייף קורונה. את העייפות הזו רואים באופן ניכר גם בקליפורניה - שם הוטלו הגבלות חדשות בדרום המדינה, כולל בלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.
לפי מושל ניו יורק, 70% מההדבקות בשבועות האחרונים מתרחשות בבית. לא במסעדות הפתוחות, בברים או בחדרי הכושר שפועלים עם ההגבלות - אלא פשוט התכנסויות של אנשים בבית, רחוק מהעין הציבורית והיכן שלא ניתן לאכוף. בניו יורק הוגבלו המפגשים ל-10 אנשים במקום סגור, אבל לכולם ברור שהדבר לא באמת ניתן לאכיפה.
עייפות הקורונה הזו היא לא רק מצב נפשי, היא מסוכנת. ערים בקליפורניה שנפתחו בקצב איטי מאוד העידו שיש מחיר גם לפתיחה איטית מדי. ההגבלות היו קשות מדי, לזמן ממושך מדי, ולתושבים לא ניתנה תקווה. לאחר שזו נהייתה השגרה, והתחלואה יציבה ולא מרתיעה כמו בהתחלה, האדישות נכנסת לתמונה.
עייפות הקורונה ואופוריית החיסון - שילוב קטלני
אבל הנגיף לא נהיה מידבק פחות או מסוכן פחות. נכון, הרבה ידע נצבר בנוגע לטיפול נכון יותר וחיי אדם ניצלים. ועדיין - הנגיף מתפשט בקלות, בייחוד במקומות סגורים ובלי הקפדה על מסכות. בדיוק כמו שקורה בבתים.
קל בדיעבד להסתכל ולהגיד מי פעל נכון יותר או פחות, מי פתח מהר מדי ומי לאט מדי - ואם יש משהו שבטוח למדנו הוא שזה לא בינארי - זה לא אפס או אחת. זה לא בואו נפתח הכול ולעזאזל המסכות - או בואו נישאר רק בבית ולא נלך לשום מקום למשך כמה שיותר זמן.
הבנו שהאפשרויות הן לא לתת למחלה להשתולל ולהתמודד עם המחיר - או להגיע לאפס נדבקים ורק אז לפתוח. שצריך לחיות עם הקורונה לצד הנחיות ברורות שמבהירות מה הכרחי כדי להפסיק התפשטות נוספת, במחיר של פגיעה כמה שיותר קטנה בחיים ובכלכלה. שצריך להעביר כמה שיותר פעילויות החוצה ולקיים בדיקות בהיקף גבוה.
וזה גם עניין של סדרי עדיפויות ואומץ פוליטי. פשוט להשאיר הכול סגור יוצר לא רק נזק כלכלי ונפשי עצום - אלא פוגע גם בשמירת ההנחיות בקרב הציבור כשאין תקווה שמשהו ייפתח, שיש משהו בדרך. כשאין אומץ פוליטי לפתוח מקום אחד ולהשאיר אחר סגור, ההתכנסויות עוברות לבתים - ושם כבר יש פחות שליטה. בייחוד בארצות הברית, שלא הטילה הגבלת מרחק מהבית.
התסכול כאן בארצות הברית גדול במיוחד בשל תקופת החגים שהגיעה - כולל החגים המשפחתיים ביותר, חג ההודיה וחג המולד. לאנשים נאמר לחגוג לבד, רחוק מהמשפחות. אחרי כל מה שעברתם בכל החודשים הללו תצטרכו להתאמץ עוד, נאמר לאנשים, ולחלקם פשוט נשבר.
אז למה המומחים מודאגים? הרי תכף יש חיסון. הסיבה היא שהכי גרוע לוותר רגע לפני שמגיע הפתרון. כל כך הרבה שיכולים להתחסן ולהגן על עצמם - ובמקום זה בשבועות האחרונים ימצאו את עצמם גוססים בחדרי המיון המתמלאים. וזה מה שקורה עכשיו בארצות הברית - בחלק מהמקומות מגיעים ממש לאפס מקום.
הדאגה היא שהאופוריה והחדשות על החיסון יסירו רסן, שאנשים ירשו לעצמם להתנהג אחרת. בטח בחג המולד, שאותו אולי הכי קשה לאמריקנים לחגוג לבד. שמידת המסוכנות של מחלה תמיד נשפטת לפי איכות הטיפול או התרופה ולפי הצלחתם - וכאן כבר מניחים שהעובדה שהגיעו לחיסון אומרת שהבעיה נפתרה.
יש עוד דרך לעבור, והיא לא ארוכה, עד שבאמת אפשר יהיה להמשיך לעולם שאחרי covid19. אבל בינתיים השילוב הזה, של עייפות הקורונה ואופוריית החיסון שמגיע ממש בקו הסיום, הוא שילוב שיכול בעצמו להיות קטלני.