עמדתי בחצר הבית שלי, כמה דקות לפני שאני מחתן את הבן הבכור שלי. זה היה אחד מהרגעים המאושרים בחיי, אבל הייתי לחוץ, מאד לחוץ. פשוט פחדתי שיגיעו אורחים. החתונה של בני הבכור הייתה אמורה לכלול לפחות 1,000 מוזמנים - באולם ענק. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, הקורונה הגיעה ובמקום להזמין את כולם - הפצרנו והתחננו שלא יבואו. 

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

יום לפני החתונה, ג׳והר, בעל המכולת השכונתית שלנו, עוד הבהיר לי: "תרצה או לא תרצה, אני לחתונה של הבן שלך מגיע". כשעמדתי שם, בחצר, וראיתי שהוא לא הגיע, הרגשתי הקלה. למרות שלא כולם מבינים את זה, כל אחד מסכנין שלא הגיע לחתונה בכלל לא העליב אותנו - אלא דווקא כיבד אותנו. 

השנה האחרונה הייתה מלאה בעליות וירידות בסכנין. בגל הראשון הרגשנו שניצחנו את הקורונה, חזרנו לשגרה כמעט מלאה, לאחר שאנחנו כמעט ללא תחלואה. אבל למרות ההצלחה בגל הראשון, הגל השני תפס אותנו בתקופה מיוחדת בשנה – עונת החתונות, שחלה דרך קבע בחודש אפריל ומסתיימת באוגוסט. בכל ערב יש כמה חתונות במקביל בסכנין, ובכל חתונה מאות משתתפים.

הרשות המקומית לקחה אחריות. ניסינו להילחם בזה, עבדנו קשה להסביר לתושבים עד כמה האירועים מסוכנים. ראש העיר הודיע שהוא לא משתתף בחתונות, גם אנשי הדת התגייסו, אבל בסופו של דבר - נכשלנו. 

אנשים שתכננו חתונה במשך שנים פשוט לא הסכימו לוותר. לא הצלחנו להעביר את המסר שמדובר בחיי אדם, למרות שידענו לא מעט מקרים מצערים. המכה הראשונה שחטפנו כעיר הייתה קשה עבור כל תושב בסכנין: המואזין, שאנחנו שומעים 5 פעמים ביום בזמן התפילות, נדבק בחתונה ונפטר מקורונה. עוד 5 שנדבקו בחתונות נפטרו אחריו. פתאום התחלנו להרגיש שחתונות הופכות להלוויות.

לאחר שבני הבכור אמיר נולד, לפני 25 שנה, אני זוכר את כולם מברכים אותי באותה הברכה בדיוק: "ניפגש בחתונה שלו, פתחי". כך נהוג אצלנו. מהרגע שנולד התינוק, אנחנו כבר בציפייה לרגע אחד ומשמעותי במיוחד: היום שבו הוא יתחתן ויקים לעצמו משפחה.

כשהתחלנו לארגן את החתונה שלו, לא ידעתי איך אבשר לו שהחתונה שהוא מצפה לה כל חייו תצטרך להיראות אחרת. אבל הוא ניגש אליי בעצמו: "אני לא מוכן לקחת שום סיכון, אני לא מוכן שאזכור כל החיים שבחתונה שלי מישהו נדבק. אם צריך, נתחתן רק אני והכלה, בלי אף אחד אחר".

הודענו לכל החברים שאנחנו מבקשים שלא יגיעו. אמיר ורואן התחתנו עם מספר מצומצם של משתתפים אצלנו בגינה באירוע פשוט. תוך כדי הריקודים, בקפסולה המשפחתית הקטנה שלנו, עצרתי לרגע ונזכרתי איך החתונה הזאת הייתה אמורה להיראות. ועדיין, למרות תחושת הפספוס, השמחה הייתה מלאה ואמיתית, ופשוט הרגשנו שכל הקהילה חוגגת איתנו.

לקיחת האחריות לא הייתה רק שלנו, כמשפחה. זו הייתה קודם כל לקיחת אחריות של הרשות המקומית על בריאות הקהילה, ושלי כעובד הרשות. בליווי מעוז, הקמנו קהילות מתנדבים בשכונות שסייעו לשמור על ההנחיות.

אחרי החתונה קיבלנו החלטה במשפחה, לשמח את סכנין בדרך אחרת. יחד עם קהילת המתנדבים השכונתית, שיפצנו שתי כיכרות בשכונה. אנחנו מקווים שהחיסון יעלים את הקורונה, ושנחזור לשמוח עם מאות משתתפים. אני מקווה שבעתיד נסתכל אחורה ונזכור שבחרנו לקחת אחריות על המעשים שלנו, ושביחד הצלחנו לתת משמעות חדשה למילה "קהילה", שהפכה לחשובה אפילו יותר בתקופת הקורונה.