זעקת המתמחים: לפני כמה ימים סיפרה לי מתמחה שבמהלך תורנות של 26 שעות, מתוך תחושת מחוייבות לחולים שלה, היא נאלצת להתאפק עד כדי כך שכשהיא הולכת לשירותים יוצא לה פיפי שחור. שביתת המתמחים שמתקיימת היום נוגעת אומנם בעוד הרבה נושאים חשובים - אבל מבחינתי זו הפכה להיות הסיבה לשביתה הזו מעל הכל.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עבור כלל המתמחים זו שביתה על החיים שלנו, ושל החולים לנו. עבודה במשך 26 שעות ברציפות היא פשע שצריך להפסיק אותו, ואנו מתריעים על כך במשך שנים. עבודה כזו גוררת עייפות, גם אקוטית וגם כרונית, היא מביאה איתה דיכאון, ולעתים אף אובדנות. היא פשוט הופכת אותנו לרופאים פחות טובים.
רפואה זה מקצוע קשה ומורכב, שדורש תשומת לב לפרטים הקטנים. מי יכול לשים לב לכל פרט ופרט אחרי שעות עבודה רבות כל כך? באחת התורנויות במיון, אחרי 21 שעות עבודה רצופות, התחלתי פתאום לצחוק בלי סיבה וכתבתי מכתבי שחרור לחולים עם שגיאות כתיב רבות. הסתכלתי על האחות ואמרתי לה ש"אני מתפלל שלא יגיע לכאן עכשיו חולה קשה, כי לא אוכל לעזור לו. אין לי מושג איפה אני נמצא בכלל." לא סתם קוראים ל-5 בבוקר במיון "שעת הקטסטרופות".
עייפות לא רק פוגמת ביכולת, אלא גם באמפתיה ובאכפתיות - תכונות חשובות לרופאים. גם מעצמי אכפת לי הרבה פחות אחרי שעות של ערות ועבודה רבות כל כך, ולראיה אני אוכל ג'אנק פוד וחטיפים שמסתובבים בשפע בבית החולים - למרות שביום יום אני מקפיד להימנע.
לכל המתמחים יש את הסיפורים שלהם ואת הסיבות שלהם להשתתף בשביתה, ועדיין, קיום השביתה הזו הוא לא דבר של מה בכך. הרי בסופו של דבר רובנו, מתמחים ורופאים בכלל, חבורה של "חנונים" שמאז ומתמיד הלכו עם הזרם ועם טובת המערכת. מי שהגיעו למקומם כרופאים עשו זאת בזכות, ואלה בדיוק האנשים שתרצו שיטפלו בכם, אך אם הייתה ברירה אחרת ככל הנראה הם לא היו שובתים כלל. מכאן, שאם המתמחים החליטו על שביתה, זה בגלל שהם לא מסוגלים לסבול יותר. לא את תנאי העבודה המתאימים למאה ה-19, ולא את העובדה ש"מורחים" אותם בהבטחות, ועדות, פיילוטים וקשקושים אחרים.
נכון להיום קיימת תכנית שכבר הוחלט עליה בועדות בעבר, והיא כבר מתוקצבת על ידי הממשלה, אך לא יוצאת לפועל בעקבות הועדות החדשות שהוקמו. חסרה רק ההחלטה של שר הבריאות, שבינתיים העביר את הכדור לשר הרווחה, שהעביר את הכדור לועדה ואתם הרי ישראלים - אתם כבר מבינים לאן זה הולך.
אין שום היגיון בקיום הועדה שנועדה לבחון את קיצור התורנויות. הועדה שהוקמה היא מטעם הר"י, שכבר הוכיחו בעבר שאין בכוונתם לקצר את התורנויות. גם אם יחליטו החלטה שאינה כוללת קיצור התורנויות, אנו המתמחים מודיעים שאין ביכולתנו ואין ברצוננו לעבוד בצורה הזו. אנו פוגעים בבריאותנו הפיזית והנפשית באופן יום-יומי, ופוגעים בבריאות מטופלינו בכך שאנו מקבלים החלטות תחת עייפות. הסיבה היחידה שקיימת ועדה כזו היא על מנת למשוך את הזמן של קבלת ההחלטה, עד שתגיע אפשרות לדחות אותה שוב.
כנראה שמקבלי ההחלטות נהנים מדי לא לקבל החלטות. דחיית ההחלטה לה אנו מצפים, ההחלטה על קיצור התורנויות לאלתר, הביאה אותנו המתמחים להבין כי אין לנו ברירה אחרת אלא לשבות. עול מערכת הבריאות מונח על כתפנו, והיום יותר מפעם אנו מבינים את מעמדנו. אי אפשר לנהל את מערכת הבריאות ללא המתמחים, ומי שלא מאמין מוזמן לנסות. בשנת 2011 התפטרות מחאתית של 800 מתמחים בלבד הביאה לקריסה של המערכת. המתמחים של 2011 הם המורים שלנו היום, ואנחנו יודעים ללמוד. אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו ומפסיקים לפחד.
מהרגע על החלטת קיום השביתה, כדור השלג הלך וגדל במהירות. מתמחים דיברו עם מתמחים, שדיברו עם סטודנטים, שדיברו עם סטאז'רים. מתחילים להאמין ומחליטים לשנות. מנהלי מחלקות רבים בארץ שמעו והחליטו לתמוך, כשהם זוכרים את תנאי העבודה המחפירים בהם עבדו בצעירותם. גם הם מבינים שהמערכת מנצלת את תחושת השליחות וטוב ליבם של המתמחים, ומשיתה עליהם מחוייבויות בירוקרטיות ו"טופסיאדה" הגוזלות זמן יקר ופוגעות בהכשרה.
כמו שאתם מבינים, זו ממש לא שביתה רק על הזכות לעשות פיפי. השביתה הזו טומנת בתוכה הרבה מעבר לנראה לעין, היא חשובה מאין כמוה, והראשונה שהתקיימה ב-10 השנים האחרונות. אחרי שנים של דיבורים וניסיונות לשנות, כולנו תקווה שזהו הצעד הראשון בדרך לשינוי אמיתי בשנים הקרובות. בסופו של דבר זה מסתכם בכך שאנחנו, המתמחים שרואים כיצד חיים נגמרים באופן יום יומי, פשוט לא מוכנים לוותר על שלנו.
הביאה לפרסום: ענבר טויזר