זה היה עוד יום שגרתי. אני, מישל, נוהג את קו 370 מבאר שבע לתל אביב, בנסיעת הלילה המהפנטת, השקטה הזו. כאילו שהאוטובוס מכיר את הדרך לבד ואני צריך רק לאחוז בהגה. אלא שאז הגיע כאב חד שפילח את השיניים שלי בצד ימין של הפה. כל כך חד היה הכאב, שכל המחשבות נעלמו בשנייה והתחלפו בכאב, ואיך אני מצליח לשרוד את הנסיעה הזו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בבוקר למחרת כבר רצתי למספר רופאי שיניים שלא מצאו דבר, עד שהגעתי לרופא בכיר. את המבט שלו לא אשכח - העיניים פעורות בתדהמה במבט המום ודרישה להגיע למומחה כבר למחרת ומיידית לביופסיה. שם זה כבר היה עניין של זמן עד שקיבלתי את הבשורה - אני, מישל, שמעולם לא ראה רופא או קופת חולים, אני חולה בסרטן חלל הפה.
רק מי שהיה שם או נמצא שם יכול להבין את הפחד, את אי הוודאות והידיעה, תוך כדי שאתה מובל בין בדיקה לבדיקה וברקע מרחפת השאלה איך לספר לילדים כשלי עדיין את התשובות? והשיחה הזו הגיעה, כשאני יושב מול שלושת הילדים שלי ומספר להם שלאבא יש סרטן. הקטנה לא הבינה והמשיכה בעיסוקים שלה. הבכורה שלי רצה בבהלה לחדרה. הבן שלי צרח "לא!" - והזיכרון הזה מצמרר אותי עד היום.
אחרי שנרגעו מעט, הם חזרו ושאלו שאלות, זו הזכורה לי יותר מכל ולעולם לא אשכח אותה, היא "אבא, אתה יכול למות מזה?". עניתי חד קצר וקולע - "כן". ממחלת הסרטן מתים.
התקופה שלאחר מכן לוותה בניתוחים, התייעצויות, רופאים שרוכנים מעל הראש שלך כשאתה שוכב, מתייעצים, יוצאים וחוזרים להתייעצות נוספת. עוד CT ועוד בדיקה, אבל לפחות ידעתי מה קורה איתי. כי אין דבר יותר קשה מספקות וחוסר ידיעה. והניתוח מגיע, אני עושה את עצמי ישן כדי שלא להביט לאף אחד בעיניים, רק פוקח אותן כדי להיפרד בדרך למטה, לצינורות, לחיבור למכשירים, לניתוח של 10 שעות.
הבשורה שקיבלתי היא שהניתוח לא צלח ושהשלב הבא יהיה עם הקרנות וכימותרפיה כדי לנסות ולהקטין את הגידול. הביטחון שהיה לי שהסרטן לא יוכל להתמודד עם כל ההליך הזה וניצחתי, התפוגג. הוא שרד והתכוננתי לניתוחים נוספים, עד שהרופא שלי החליט "להסיר את הכפפות" - לרוקן את צד ימין של פניי. ניתוח חמישי והצלחנו, לא היה זכר לגידול. וכך עברו להם 13 שנים, שכחתי שהייתי שם, חזרתי לעבוד עם השינויים שקרו בפניי. אלא ששכחו לספר לי משהו אחד "קטן". הסרטן הזה יכול להתפרץ שוב לאחר שנים רבות. והוא חיכה בפינה 13 שנים וחזר.
להיות בחברה ולשתוק
הסרטן לא הלך והוא עדיין כאן וכיום איבדתי את היכולת לדבר באופן ברור ובקול רם. הדיבור זו הנוכחות שלי ואת זה הייתי צריך לפתור בדרכים אחרות, בכתיבה. למדתי להסתגל למציאות חדשה ולהוספיס בית שאני מקבל היום מ'צבר רפואה'.
כולם במשפחה יודעים ומבינים מה זה אומר. אבל הביקורים שאני מקבל מהרופא, האחות והעובדת הסוציאלית, נותנים לי ביטחון. ההרגשה שקשובים לי ולמשפחתי, מטפלים בי ובכל מה שאני צריך, עם בדיקות, זכויות, שמקשיבים לי ברצינות ומתי שאני צריך בכל שעה ובכל ימות השבוע, בסופי השבוע ועם כל חשש או דבר שאני צריך. יש משהו מאוד מנחם בכך שאתה לא לבד עם המשפחה ברגעים האלה.
אחרי הניתוח, איבדתי כיוון. הדבר שהפריע היה לשבת בשולחן במסעדה או בבית, לארח או לדבר בטלפון כי לא יכולתי לדבר, הקול היה חלש מאוד ולא ברור. אז הקושי היה להיות בחברה ולשתוק. כשאתה שותק אתה מאבד נוכחות - ואם אתה לא נוכח, אתה לא קיים.
אבל לא נכנעתי. הדיבור השתפר, עכשיו אני יכול לדבר. אמנם לא כמו פעם, אבל שומעים אותי. אני חי על זמן שאול וקצוב. אז באמונה שלי באלוקים אני מאמין שלכל אחד יש גורל. אז מי אני שיכול לשנות זאת? לכן, אני אומר שמה שצריך להיות ומתי - יהיה. אין לי שליטה על זה, לא לי ולא לאף אחד אחר.
לצד התלאות והקשיים שעברתי ואני עובר, יש המון דברים טובים שהסרטן הביא לחיי. אם זה ללמוד לא להתייחס לחיים כדבר מובן מאליו, למדתי להתבונן מהצד על החיים ועל האנשים ולצחוק בתוכי על איזה חשיבות הם נותנים לדברים שוליים בחיים. למדתי להיות שונה, ולהתמודד עם התגובות של החברה הרגילה והבריאה. היום זה מצחיק אותי, כמה נשים ואנשים כמעט נפלו בגללי אחרי שנעצו בי מבטים, עד שנתקלו במכשול.
והמבטים של ילדים? הם יודעים לנעוץ מבט מבלי להרפות. פעם לא הייתי יודע מה לעשות עם עצמי, אבל מאז אני מסתובב עם סוכריות בכיס וכשילד נועץ בי מבט אני פשוט נותן לו סוכרייה או שתיים. ואין מאושר ממנו וממני בעולם. המבט שלו הופך לחיוך ענק.
הביאה לפרסום: אביבית מיסניקוב
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il