מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שאלנו בליל הסדר האחרון, והתשובה הייתה ברורה. איש לא שיער בנפשו שגם את ערב ראש השנה נאלץ לחגוג בחיק המשפחה הגרעינית ונידרש להשאיר את סבא וסבתא, אימא ואבא, דודות ודודים עריריים, לבד בבית. אכן ימים נוראים. לא אכנס בטור הזה למידת הצדק או ההיגיון האפידמיולוגי-מדעי במגבלות שאותן הטילה ממשלת ישראל. גם לא אתמודד עם מסד הנתונים שלפיו מתקבלו ההחלטות. אקבל את הדברים כפשוטם. אזרח שומר חוק הנני.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כדי שרבים יותר יוכלו להמשיך לקרוא הלאה, אבקש תחילה לנטרל את מוקשי ההפגנות והתפילות. לטעמי – דין אחד לשתיים. הנגיף לא יודע לחמוק מאחד ולתקוף אחר. כולנו יחד באותו מגיפה.
מחקרים מדעיים שנעשו בארצות הברית וביפן העלו שנוכחות קהל רב באוויר הפתוח אינה מקדמת הדבקה בנגיף הקורונה, זאת בעיקר כששומרים מרחק ועוטים מסכה. עד כה לא הוכח אחרת ומבחינה זו אין הבדל בין הפגנה לתפילה. אני מכבד את מי שטרח לנסח את ההנחיות שהעביר משרד הבריאות למתפללים בתוך בתי הכנסת ומעריך עוד יותר את מי שהבין את משמעותן, ידע ליישמן ויקפיד לקיים אותן.
למרות זאת, דומה שבטוח יותר יהיה להתפלל באוויר הפתוח. הקביעה שהסגר יתחיל בערב ראש השנה ויסתיים אחרי שמחת תורה אינה אקראית. היא נועדה למנוע הדבקות במהלך תפילות החגים הרבות והמעוררות. בילדותי, ידם של הוריי לא הייתה משגת לקנות מקום שמור לתפילות החגים בתוך בתי הכנסת פנימה. מכיוון שכך, בתפילות ראש השנה עם תקיעת השופר ובכל נדרי במוצאי יום הכיפורים השתתפתי, יחד עם רבים מחבריי, כששהינו בחצר.
סגרו את דרכי הגישה - והוציאו מתפללים החוצה
מזג האוויר בישראל מתאים לתפילה בחוץ, והשנה יהיה חם עוד יותר. ראוי שראשי הרשויות המקומיות והמשטרה ידאגו מבעוד מועד לגדר את דרכי הגישה לבתי הכנסת ולאסור בהן תנועה, כדי שרבים ככל שניתן יוכלו להתפלל בחוץ, תחת כיפת השמיים.
סגרתם את כיכר פריז בירושלים עבור המפגינים, סגרו אותה גם עבור המתפללים. לא רק את כיכר פריז – כל כיכר ודרך גישה אפשרית. בכל עיר ובכל יישוב. תפילה מן הלב היא זעקה מן הלב והגוף כולו מתאווה לפתוח את שערי השמיים. בחגים האלה בטוח יותר יהיה לעשות זאת באוויר הפתוח, תחת השמיים.