בנייתו של "סכר הרנסאנס הגדול" עתידה להסתיים בשבועות הקרובים, כשברקע היחסים בין מצרים לאתיופיה מגיעים לנקודת רתיחה. הסכר מרוחק כ-1,700 קילומטרים מהבסיס המצרי הקרוב ביותר - מרחק דומה לזה של מתקני הגרעין האיראניים מישראל. המשימה של המצרים לא פשוטה, לאור העובדה שקשה לראות אותם מנסים לעצור בכוח את מילוי הימה שהסכר יוצר במורד הנילוס הכחול, בסמוך לגבול סודאן. יחד עם זאת, המצרים עלולים לחוש שנדחקו לפינה, עד כדי כך שכבר אין להם ברירה אלא לפעול.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
המזל בתוך כל הבלגאן הזה הוא שכעת מוביל את אתיופיה נשיא נבון ומתון: אביי אחמד (בן לאב מוסלמי, למרות שהוא בעצמו נוצרי). כך, שלמרות שעל פניו אביי דוחה בנחישות את הדרישות של המצרים – הסברה הרווחת היא שהוא ידאג להרגיע את הבהלה שאוחזת בהם.
הפרטים מאוד מסובכים, אבל הבעיה פשוטה: מהי כמות המים שתפסיד מצרים, שלא במקרה כונתה "מתנת הנילוס"? כיום מוקצבים למצרים 55 מיליארד מטרים מעוקבים שמגיעים מנהר הנילוס - המהווים כ-90 אחוזים מכמות המים של המדינה. במצרים קיים מחסור חמור במים, והחלומות הישנים על הזרמת מי נילוס לישראל נשמעים היום כבדיחה גרועה. כך, שאם האתיופים ימלאו את המאגר החדש במהירות המרבית, תאבד מצרים לא פחות מ-15 מיליארד מ"ק בשנה - אסון של ממש מבחינתם.
אתיופיה הציעה למלא את המאגר לאורך תקופה של שש שנים, וכך יקטן ההפסד של המצרים לכדי שמינית מכמות המים שהיא מקבלת מהנילוס היום. המצרים מצדם מתעקשים על כך שהתהליך יימשך זמן ארוך הרבה יותר - בין 16-20 שנים. הממשל באדיס-אבבה ממאן לדרישה המצרית נכון לשלב זה, והתיווך האמריקני נקלע למבוי סתום. המשמעות היא ששתי האומות, בנות כ-100 מיליוני תושבים כל אחת מהן, ניצבות כעת זו מול זו - מצח אל מצח.
בשביל האתיופים זהו המפעל הגדול ביותר בתולדותיהם, שיספק שפע של חשמל למדינה שחיה ברובה לאור עששיות. הפרוייקט צפוי להרחיב את שטחי החקלאות באתיופיה בהיקף עצום, וליד האגם המלאכותי יקומו לא רק חוות דגים - אלא גם אתרי תיירות גדולים.
במקביל לחיכוכים בין העמים, באתיופיה הולכים לבחירות בשנה הבאה ולנשיא אביי אין שום חשק להיראות כמי שמתקפל תחת הלחצים של סיסי. כל אתיופי מאמין (אגב, בצדק) שהמצרים זכו זה דורות רבים להנות מרוב מי הנהר - על חשבון כל הארצות שממוקמות במעלה הזרם. כל המדינות האפריקניות האלה תומכות באתיופים, ביניהן אפילו סודאן הערבית (אם כי באופן חלקי). נזכיר בשלב זה: 85 אחוזים - לא טיפה אחת פחות - מגיעים לנילוס מהרמה האתיופית הגבוהה.
המצרים חשבו שאם יינתן להם בסיס אווירי בסודאן, לא רחוק מן הסכר, יהיה בידיהם קלף חזק והאיומים יקבלו משמעות. כידוע, לחיל האוויר המצרי יש עוצמה גדולה ועכשיו התעורר אצלם התיאבון גם למטוס ה"סוחוי-35" - המקבילה הרוסית של "החמקן" שלנו. אבל, למרות השאיפות במצרים, הסודאנים דוחים את הבקשות האלה כשהשיחות (בזום) עם ראשי השלטון החדש בחרטום מבהירות שלא ישנו את דעתם.
בין סודאן ומצרים קיימת מחלוקת ישנה על השליטה ב"משולש חלאיב", שנמצא על הגבול המשותף באזור שעשיר בזהב ובמרבצי מגנזיום. הסודאנים מזמן אינם רואים עצמם כגרורה של קאהיר, והחלו לחזר אחרי ישראל לטובת סיוע במודרניזציה של החקלאות במרחבים הפוריים שלרשותם. ככל הנראה, גם לא יהיה קושי מיוחד לקבל מהם אישור לטוס בשמיהם מדרום אמריקה לנתב"ג ובחזרה.
לאחרונה מנסים המצרים להקים בסיס אחר דווקא באריתריאה, שכנתה-יריבתה של אתיופיה. מדובר באי נורה, הגדול בקבוצת איי דחלאק שבים האדום. בהיעדר אישור רשמי, מדברים הדיווחים משם על בסיס שישוכנו בו עד 20 אלף אנשי צבא. החיילים הללו יהיו כפופים לבסיס הימי והאווירי עצום המימדים שחנכו המצרים בברניס, על שפת הים. במשך שני עשורים ויותר התרוצצו בעולם הערבי סיפורים שלישראל יש בסיס ימי ומודיעיני באיי דחלאק, זאת על פי היתר מהנשיא אסאייס (ישעיהו) אפוורקי - שבמשך שנים טופל בישראל בעקבות מחלת המלריה שממנה הוא סובל. המצרים, לכאורה, השיגו גם הם בסיס יבשתי באריתריאה ליד סאווה בעזרת הסעודים.
בכל זאת, פעולה צבאית איננה אופציה סבירה. צריך איפוא להתייחס בספקנות לכל התנועות המגונות שמבצעים שני הצדדים. סיסי איננו איווט ליברמן שמאיים להחריב סכרים, ואביי יודע מנגד שמוטב לו לא להרתיח את המצרים. שתי המדינות ימצאו כנראה דרך להידבר על נוסחה, שתשאיר למצרים זמן להיערך לפתיחתן של תחנות התפלה ומיחזור מים. לאתיופים אולי יהיה קצת פחות חשמל ולמצרים אבדן מים מצומצם יותר. כל זה בתנאי שלא יגיח "ברבור שחור" - אירוע לא צפוי - וישבש את השכל הישר.