האמירה של לפיד שיחבור לנתניהו בכל רגע שידרוש כדי למנוע את המשך קיום הרוטציה ובעצם יסכל את הפיכתו של בני גנץ לראש ממשלה מוכיחה שוב שאין רגש חזק כמו נקמה, במיוחד בחיים הפוליטיים היצריים במהותם. ברגע שלפיד החליט לנקום בגנץ - הוא גם החליט שהוא רוצה לעשות את זה כואב.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מדהים לחשוב שעד לפני כמה שבועות, השניים הללו מיהרו להכחיש כל ידיעה על מחלוקת. "יש אדם אחד שרוצה לפרק את כחול לבן, וקוראים לו בנימין נתניהו. הוא לא יצליח", אמר לפיד. והנה, לא רק שנתניהו הצליח, לא אחר מיאיר לפיד מוכן לחבור אליו, והעיקר כדי לנקום בזה שעזב את הבית בלי הודעה מוקדמת והשאיר אותו עם הילדים. כמו זוג בעיצומו של הליך גירושין סוער, כל התחמושת נורתה כבר לאוויר ואין מגשר באמצע שישיב את הצדדים למחוזות ההיגיון.
בכלל, מי שמסתכל על מה שקורה בוועדת הכנסת בימים אלה לא יכול שלא להשתומם: יש עתיד, הפלג הסורר מאז ומתמיד של כחול לבן, מנהל מערכה אופוזיציונרית בוטה, משתלחת וחסרת מעצורים, נגד שותפיהם עד לא מכבר: אנשי "חוסן לישראל" של גנץ ואנשי תל"ם, לשעבר של בוגי יעלון - צביקה האוזר ויועז הנדל. אבל לא הרצון להיות אופוזיציה לוחמת מניע אותם, זאת תחושת העלבון. היא זאת שהפכה אותם מחבורת "לאבי דאבי" לשני שבטים לוחמים עם גרדומים בגבעות המושלגות של משחקי הכס.
ואולי יש פה לקח גדול יותר מלפיד, גנץ ואפילו מנתניהו: כדי שמפלגות תחזקנה מעמד הן זקוקות לעמוד שדרה חזק. "רק לא ביבי" הוא לא אחד כזה. אידאולוגיה שמלכדת את כולם, נגיד, יכולה להיות התחלה נהדרת.