גם אני רוצה לדבר על למידה מרחוק, על הרע והטוב והמשק. אך לפני זה - בואו נדבר על חינוך.
מה אנחנו נותנים כמחנכים וכמורים לתלמידים שלנו, ולמדינת ישראל בכלל? אילו ערכים גרמו לנו לבחור במקצוע? לעמוד מדי בוקר, יום אחר יום, מול כיתות צפופות, בעיות משמעת, הורים גוערים ומערכת תובענית - ועדיין לרצות להיות שם גם בשנה הבאה?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הסיבה היא שאנו רואים בתפקידנו שליחות. להצמיח ילדים, להגיע אליהם ללב ולראש. לסייע לאלו שמגיעים מבתים קשים ולאתגר את המבריקים, לזהות קשיים חברתיים, לשבת לשיחות אישיות ולהעביר שיעורים ושעות פרטניות. יחד, גננות ומורי ישראל, אנו לוקחים כך אחריות על כל בני השלוש עד שמונה עשרה במדינת ישראל. זוהי משימה רצינית, ואנו צריכים לעצור ולבחון כל העת האם אנו מקיימים אותה נאמנה.
עם יד על הלב: האם מישהו מאיתנו יכול לומר שהוא מגיע לתלמידים שלו בהוראה מקוונת כפי שהוא מגיע בשגרה? יש תלמידים שלא מצליחים ללמוד כמעט שום דבר בימים אלו, כי אין להם מחשב, או קשב, או הורים פנויים לסייע. רוב התלמידים מרוויחים משהו - אבל מעט מאוד ביחס למה שאנו כמורים נותנים להם בבית הספר או בגן. רגשית, חברתית, לימודית - אף אחד מהפרמטרים הללו לא ניתן במלואו בימים אלו.
בהקשר של למידה מרחוק, אני שומעת הרבה את השאלה האם המורים נותנים או לא נותנים את השעות וההשקעה הנדרשת. זו כמובן לא השאלה הנכונה: השאלה היא מה התלמידים מקבלים.
אם אני לא מצליחה להתרכז בלהכין שיעור כי יש לי ילדים קטנים על הראש, אם אני משקיעה שעות נוספות כדי להתאים את המתודות להוראה מקוונת, אולי לתחושתי היה קשה פי כמה - אבל התלמידים קיבלו, במקרה הטוב, אותו דבר. לא הייתי אומרת שזה פול גז בניוטרל, אבל זה פול גז בהילוך לא מתאים. המנוע נשחק, הדלק נגמר והיעילות נמוכה.
ההצעה: למידה משמעותית בקיץ במקום למידה מקוונת
לכן אני מאמינה שאנחנו צריכים ללמד השנה בקיץ במקום רוב הלמידה המקוונת. אני חושבת שקשר כלשהו שלנו עם התלמידים הוא חשוב וחיוני. אני מציעה סדר גודל של יום אחד בשבוע שישקיע כל מורה, שיתורגם למשימה, שיחה אישית או פגישת זום אחת לתלמיד ביום. זהו בעיני האיזון שבו התרומה לתלמידים תהיה פרופורציונלית למאמץ שלנו. מעבר לזה, בעיני עדיף שנשמור את האנרגיה להחזרת ימי לימוד ביחס הוגן בקיץ (יום העבודה השבועי שניתן כמובן לא יוחזר).
וכבר אגיב לארבע תשובות שאקבל:
"אבל אנחנו לא בייביסיטר": אז ראשית, לא, אנחנו אנשי חינוך. וככאלו, אם הילדים יפספסו את מה שאנו יכולים לתת להם, לא עשינו כלום. זה אינטרס שלנו להיות מורים משמעותיים וזו גם המקצועיות שלנו, וזה נוכל לעשות ביולי טוב יותר.
שנית, לצד החינוך יש ערכים נוספים, וכן - אחד מהם הוא האפשרות של המשק להתנהל ושל ההורים לעבוד בלב (ובית) שקט. גם לערכים הללו אנחנו כאנשי חינוך צריכים להיות רגישים, בטח בתקופת משבר כזו. לא להתנדב – להתגמש.
"שיפעילו קייטנות/ שישלמו לנו עוד": החוסר שנוצר השנה הוא לא של קייטנות - הוא של ימי לימודים. יש צורך להשלים חומר לימודי, ולחזק רגשית וחברתית, וזהו תפקיד הצוות הקבוע, מורים וגננות.
בנוסף, אין כרגע כסף מיותר למדינה - הקייטנות בסוף יכוסו כמיסים מהכיס של האזרחים. עם אותו הסכום, מליארדי שקלים, אפשר להציל הרבה עסקים קטנים, ולמנוע מהרבה תלמידים שלנו לסבול ממחסור.
"שאחרים יתנדבו": אין הצעה שנתנדב, רק שנשנה את המבנה הקבוע של שנת העבודה שלנו, נזיז את ימי החופש לעכשיו. בסך הכל היקף העבודה לא אמור לעלות כלל.
"בגלל מורים כמוך, המעמד שלנו נמוך כל כך": הפוך גוטא, הפוך. אם נעריך את עצמינו ולא נסכים לפספס את האיכויות שאנו יכולים לתת רק במפגש פיזי, אם נראה גמישות שנדרשת בתקופה זו עבור המשק - זה רק ישפר את מעמדינו ואת האופן בו יסתכלו עלינו.
אנחנו רוצים להגדיר עצמינו כשותפים להורים, לא כאויבים. אנחנו מבקשים מהם לעמוד לצדנו בעבודה מול ילדיהם, והם מצדם מצפים שנראה אותם במצוקתם ונתגמש. שותפות אמת היא תנאי לקידום המעמד שלנו, והיא זו שתאפשר, במאבקים עתידיים על תנאים, לגייס את הציבור לצדנו. בואו נעבור את זה יחד.