היה לי קשה לשמוע את הדברים שהוטחו השבוע כנגד הציבור החרדי בצל משבר הקורונה. אמירות כמו "הם יגמרו לנו את המיטות", "גם ככה הם חיים על חשבוננו", "איך הם מעיזים להיות לא ממושמעים כשאנחנו במצב חירום?", "הם ידביקו אותנו", "הם יגמרו אותנו", "מה הם לא מבינים?" – כל אלו גרמו לי לחשוב על המצב החברתי שלנו בצל משבר הקורונה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אני רוצה להגיד לכם משהו: הדיבורים האלו שייכים אולי לשנת 2019, ואינם מתאימים לעת שפוקדת אותנו במהלך השבועות האחרונים. בימים שלפני התפשטות נגיף הקורונה, יכולנו להרשות לעצמנו לא לראות ולא לשמוע מה קורה מעבר למחסומים השונים שאנו מציבים בינינו לבין שאר חלקי החברה שסביבנו. יכולנו להרשות לעצמנו לדמיין (וזו טעות מוחלטת) שהחלוקה ל"אנחנו והם", היא מסוג המותרות שאנחנו כלל יכולים להרשות לעצמנו בימים אלו.
אנשים אולי ישאלו את עצמם "מה קשור כל מה שקורה בעזה אליי? הרי אני תל אביבית וממש לא סובלת מטילים", או "מה קשור מה שקורה בבני ברק אליי? הרי אני מגבעתיים ואני ליברלית וחילונית". אין זה חידוש שפרפר שמנפנף בכנפיים שלו בצד אחד של העולם, מסוגל לגרום להוריקן להתרחש בצד השני, וזה יפה ופילוסופי אבל תאכלס - מה זה קשור אליי?
אז אני רוצה לומר בוקר טוב לכל עם ישראל, להלן המצב המאוד עדין: אפצ'י של מישהו בצד אחד של החברה הישראלית, יכול להדביק בית אבות שלם בצד השני של החברה הישראלית. הקורונה לא עוצרת במחסומים, היא הגיעה מסין ודוהרת ברחבי העולם בלי הבדל דת גזע ומין. אולי, בעצם, זה בדיוק מה שהמחלה הזאת באה להגיד לנו – לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות אישית שנוגעת לכל חלק באוכלוסייה הישראלית. החברה שלנו עדיין מחולקת אמנם, אבל הגיע הזמן להפנים: אנחנו כולנו על אותה הרפסודה, אנחנו שטים על הגלים של אותו האוקיינוס – ואנחנו ערבים זה לזה.