משפחות-משפחות אנחנו נכנסים למכוניות - מזוודות ותיקים בבגאז', מתנות עטופות לצידנו, סירים ותבניות אוכל על הברכיים. אנחנו מקולחים ומסורקים, מחדשים איזו חולצה, אולי גם שרשרת שנקנתה לכבוד היום הזה, ומתחילים לנסוע: לקיבוצים, למושבים, לערים הגדולות, לבתי מלון ולדירות קטנות, לשולחנות של עשרות מסובים או למפגש משפחתי צנוע.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
יש כאלו שחוצים את הארץ ונוסעים מקצה לקצה, עוצרים לקנות פרחים בטרמפיאדות ואולי איזו בונבוניירה אחרונה, וכאלו שקופצים כמה רחובות כדי להגיע לבית ההורים, אבל כולם בתנועה.
כך נראה ערב פסח מאז שאני זוכר את עצמי.
"נו, אז איפה אתם בסדר?" - עד השנה, בטח כבר עניתם בלי סוף על השאלה הזו, וכנראה שגם שאלתם בעצמכם - לא סתם מתוך נימוס, אלא כי ממש רציתם לדעת. ו"איפה אתם בסדר?", זו לא שאלה שנענית במילה או משפט, אלא פתיחה של שיחה שלמה: "אה, אצל חמותך? אבל בשנה שעברה גם הייתם שם? ומי עוד מגיע? ומה תאכלו?".
משום מה, כל השאלות הטריוויאליות הללו באמת מעניינות אותנו, כאילו חשוב לנו לגנוב איזו הצצה קטנה למשפחות אחרות ולדעת אם גם שם קורה אותו דבר, וכמה אנחנו מופתעים מכל חריגה קטנה מהתפריט ("בלי גפילטע?!") או מהמתכונת הרגילה של סדר משפחתי-ישראלי.
אף אחד מעולם לא שאל אותי מה התכניות שלי לשבת, למה אתחפש בפורים ואיפה אחגוג את יום העצמאות, אבל בכל שנה, ברגע שליל הסדר מתקרב, אני מוצא את עצמי מפרט בפני אנשים את עץ המשפחה שלי, ההיסטוריה של ערבי החג האחרונים ומערכת השיקולים המסובכת ששולחת אותנו השנה לבית כזה או אחר.
יותר מזה, זוהי רק הזמנה לבן שיחי לפרוש בפניי את התוכניות שלו: אני יודע שכששיחה כזו מתחילה היא לא תסתיים לפני שאשמע על הגיס מירושלים שלא התחתן עדיין, והאחיינית של החמות שהשתתפה לפני שלוש שנים באודישנים של מאסטר שף ותכין את הקינוח בעצמה... אוי, כמה שאני לא מתגעגע לזה.
השנה כבר לא שואלים, כי ברור איפה אנחנו בסדר: בדיוק איפה שהיינו לפני שבוע ושבועיים, ואיפה שנהיה בזמן חול המועד.
בעצם, אני כן מתגעגע לזה: לפגוש אינספור אנשים שעוצרים אותי לשיחה כזו, לקבל טיפים שכולם כבר מכירים: "צאו מוקדם כדי לחמוק מהפקקים", "כדאי לקנות בשר כי צפוי מחסור", לקבל את הדיווח השנתי על קשרי המשפחה של החברים שלי, כולל ההיא שלא מדברת עם ההוא, ובעיקר -להרגיש את החג והאנשים, את החום הזה שאפשר למצוא רק כאן.
וחייבים לזכור עוד משהו חשוב: אנחנו אמנם לא נשכח לעולם את ליל הסדר הזה, אי של בדידות בתוך ים של סדרים משפחתיים הומים, אבל יש אנשים שעבורם השנה הזו אינה יוצאת דופן במיוחד. אלו שבכל סדר נמצאים לבד, מסיבות כאלה ואחרות, אלו שכששואלים אותם "איפה אתם בסדר?" מהססים אם לומר את האמת. קשה להודות שאתה לבד ביום הזה, וגם לא קל לשמוע את זה. זו לא תשובה שאנחנו מצפים לה. נניח שמישהו יענה לכם בגילוי לב: "האמת? אין לי עם מי להיות בליל הסדר, ואני לא חושב שאחגוג השנה".
מה תעשו - תזמינו אותו אליכם? תרימו טלפון לדודה לשאול אם אפשר לעשות מקום לעוד מישהו? בחסות הקורונה חסכו לנו את הדילמה הזו, אבל יום אחד, ב"ה בקרוב, נפתח את הדלתות והחלונות ונצא לרחובות ולכבישים ולשכונות, ונפגוש שם את אותה חברה שהשארנו כשכל זה התחיל, ואני מקווה שלא נחכה עד לפסח הבא בשביל לנהוג ברגישות.
אז, איפה אתם בסדר? בשנה הבאה אני אהיה הראשון לשאול את זה, וכל כך אשמח שהשאלה הזו תחזור להיות רלוונטית.
חג שמח