מזמן לא נראתה פה קואליציה מגוונת כל כך של מפלגות וארגונים ששיתפו פעולה סביב נושא אחד. אלפי ערבים ויהודים הגיעו מנצרת, חיפה, באר שבע, אום אל פחם, והשכונות סביב כיכר רבין כדי לעצור את הסיפוח ולהפגין נגד הכיבוש ובעד שלום ודמוקרטיה. אבל בעוד תמונות של מאבקים משותפים מכל העולם מעוררות בנו תקווה, בקרב הימין הגרסה המקומית הרימה קול זעקה.
הטור המקורי של עמית סגל: "דגלי פלסטין בכיכר? רבין היה מתבייש"
מוקד הזעזוע התורן היה דגלי פלסטין שהונפו המהלך ההפגנה - דבר שצריך להיות מובן מאליו בכל הפגנה מדינית עם אזרחים ערבים. מי שהרים את הדגלים בגאווה היו פעילי חד״ש, הבית הפוליטי שלי עוד מילדות. אותם פעילים לא רק השמיעו דרישה להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, הם גם הביעו בדרכם חלק מהזהות הלאומית הקולקטיבית שלנו - אל מול ניסיונות מחיקה ממושכים.
ח"כ תמר זנדברג מגיבה לביקורת: "הוויכוח הוא לא על הדגל - אלא על הדרך"
אנחנו האזרחים הערבים בישראל, בני העם הפלסטיני. יש לנו היסטוריה, תרבות ומורשת שמשתרעת על פני אלפי שנים והיא מתרחשת כאן. אבות אבותיי התקיימו מהאדמה הזאת וגם קבורים בה, וכמוהם גם צאצאינו יחיו כאן. הבטחון שאנחנו שואבים מהזהות הילידית שלנו, הוא שמאפשר לנו לעמוד על אותה במה עם שותפים מגוונים שאנחנו לא תמיד מסכימים איתם, ולהיאבק יחד בכיבוש האלים של מיליוני פלסטינים בשטחים ובדיכוי המתמשך שלנו כאזרחים.
יחד עם זאת, לאורך השנים נתקלנו פעם אחר פעם באנשים שהסבירו לנו שהמאבק על שלום ושוויון צריך לבוא על חשבון הזהות הלאומית שלנו. בכל פעם גילינו שאותם אנשים לא רצו שלום - והרחיקו את השוויון. אז תודה לעמית ושקד שהציעו לנו איך להחליף את השלטון, אבל כולם יודעים שב-1994 לא הייתם שרים בכיכר מלכי ישראל, אלא צועקים מתחת למרפסת בכיכר ציון.
ח"כ איילת שקד: "אם דגלי אש"ף היו מונפים בנאומו - רבין היה יורד מהבמה"
אז אל תטעו. הם לא מפחדים מדגלים - הם מפחדים משותפות ערבית יהודית. הבסיס לשינוי פוליטי שיכול לעצור את הסיפוח, לסיים את הכיבוש ולבנות כלכלה שוויונית שדואגת למוחלשים, במקום להשקיע מיליארדים בשטחים. בדרך של שותפות אין צורך שנסכים על הכול. מספיק שנסכים על הרוב, ונדבר בפתיחות על מה שנשאר בזמן שאנחנו נאבקים כדי לתקן עוולות מיידיות. האלפים שהגיעו לכיכר רבין במוצאי שבת היו רק ההתחלה.