אתם בטח שמים לב שהמו"מ תקוע, אז הנה כמה תובנות:
1. גנץ דהר מהר מדי ולפני שהיו לו ערובות מספיקות. פוליטיקאי מיומן קודם חותם, ואחר כך מפרק. ולא הפוך. תשאלו את אהוד ברק שפירק את מפלגת העבודה אחרי שכבר היה לו הסכם חתום עם נתניהו בתחילת העשור. תשאלו גם את מופז שנכנס עם קדימה לממשלה באישון ליל. אבל אל תשאלו יותר מדי, כי האפיזודה הזו של שניהם עלתה להם בחיים הפוליטיים.
2. הבהלה מהקורונה פחתה ואיתה גם הבהילות להקים ממשלה. זו לא ממשלת חירום, זה הרי ברור. זה לא שאני חושב שנתניהו יחזור בו (אם כי אי אפשר לדעת) אבל בניגוד אליו, לגנץ אין לאן לחזור.
3. התובנה הזאת היא בדיוק מה שמאפשר לנתניהו למרוח את המשא ומתן. בינתיים יעברו ימי המנדט של גנץ, ונתניהו יוכל אולי להביא אותו עם הגב אל הקיר, ובמחיר נמוך.
4. אני לא מבין כל כך את הפסילות האישיות לתפקידים. ניסנקורן יכול להיות שר משפטים ואדלשטיין יכול להישאר יו"ר הכנסת. האומה תעמוד בשתי הגזרות.
5. שימו לב איך כמעט כל נושאי המהות פשוט נעלמו מהשיח: גיוס חרדים, זוכרים? גיור? מרכולים? פסקת ההתגברות? חאן אל-אחמר? נשארנו רק עם עניין הסיפוח, שגם הוויכוח סביבו קצת מוזר. מהו אותו "תיאום בין-לאומי" שכחול לבן דורשת? הרי הקהילייה הבין-לאומית מתנגדת לסיפוח, ואת יהבנו אנחנו תולים בטראמפ. אפשר להגיע להסכמות גם כאן, בטח כשעופר שלח ויעל גרמן הם לא רק חלק מהסיפור יותר.