נתניהו מתכונן לסיפוח - יותר גדול (30% מהגדה) או יותר קטן (כ-10%) - אבל אין כרגע מי שיעצור את השעטה שלו אל הרפתקה מיותרת, שתפתח עימות קשה ללא שום צורך אמיתי. מסביב כולם אצלנו מפהקים, משועממים, מרוטי עצבים מהשילוב של מגיפה והאסון הכלכלי. גנץ אינו מעז להשמיע קול ברור, כמוהו כאשכנזי (שחולם על דילוג לליכוד?). יאיר קורא בבקרים את "לפיד טיימס", קובץ המאמרים מעיתונות החוץ ,שמכינים לו על פי הדגם של "שמעון פוסט", שארזו בשעתו לפרס, אבל לא מפנים את האזהרות ואינו מתייצב כהלכה נגד המהלך. מפלגת העבודה נמסה לתוך מריבה קטנונית בין עמיר פרץ לישראל כץ. ומליברמן אל תצפו למפגן של תבונה. רק בין המתנחלים המואסים בכל אזכור של מדינה פלסטינית, ואפילו כמובלעת מרוטת סמכויות, יש הקמים נגד תרגומו של "חזון" טראמפ.
לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עכשיו לא רק ג'ו ביידן מאותת שלא יכיר בסיפוח כלשהו וכרגיל האירופים רוקעים ברגליים. גם הערבים החלו השבוע לשגר מסרים - בפומבי וגם בחשאי שייאלצו להגיב בחומרה. המסרים האלה יותר משהם מכוונים לנתניהו מיועדים לבית הלבן. הם מבינים: הכדור מתגלגל שם ורק טראמפ יכול ברצותו לבעוט אותו החוצה, ל"הפסקה", לזמן בלתי מוגבל.
שמענו את עבדאללה מלך ירדן מזהיר מ"עימות מסיבי". שמענו את שר החוץ של איחוד האמירויות, אנוור גרגש, מבקש שלא לדבר בכלל על סיפוח. מצרים פרסמה שתי הודעות מסוגננות ובקרוב נשמע מסעודיה. ככל שנתקרב ל-1 ביולי, תאריך היעד שנקבע בהסכם הקואליציוני, כך יחריפו האיומים. הם אינם רוצים לרקוד לחלילו של אבן-מאזן אבל אינם יכולים להיות מוקעים כמי שסומכים ידיהם על סיפוח חד-צדדי, שמסיר מן השולחן את מראית העין של סיכוי למדינה פלסטינית. הרי רק התירוץ שיש סיכוי כזה ושישראל אינה פוסלת אותו מאפשר להם להתקדם בקשרים עמנו.
כיצד יעמוד טראמפ, משענתו היחידה של נתניהו, בגל הפניות אליו?. נזכור שאין עליו שום לחץ ממשי של "הבייס" האוונגליסטי להניף דגל ישראלי בבקעת הירדן. לא תצמח לו תועלת בבחירות אם ימחא כפיים לסיפוח ותמונת הבידוד הבין-לאומי של רק תתקדר. יריביו הסינים, שלא כדרכם, נחפזו לראש התור כדי לגנות במלוא גרון את כוונת הסיפוח. הם מאמינים שזהו כרטיס כניסה מצויין להרחבת מאחזיהם במזרח-התיכון.
נכון, בעולם וגם אצל הערבים עייפו מהסחבת הפלסטינית, ממבול הקינות שלהם, מהפלירט עם הטרור, מבזבוז כספי המדינות התורמות, אבל כל זה לא יוליד תמיכה במחטף טריטוריאלי. אם ישקול נתניהו את המחיר שייגבה מאיתנו על צעד הצהרתי שאינו משנה את המציאות בשטח חזקה עליו שיבין שהוא בעצמו, במו ידיו, עלול להקריב את מה שהשיג בעשור האחרון. הוא צבר הישגים חשובים בבניית גשרים תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית. מבחינת הדין הבין-לאומי נהפוך למצורעים. מבחינת ידידים רבים שלנו בעולם נהפוך לשקרנים שהוליכו אותם שולל בהבטחות לפשרה כמו, למשל ב"נאום בר-אילן", בשביל מה?.
ויש חשבון נוסף: אם יעצור ביבי בחריקת בלמים על סף המדרון, תיראה ישראל כולה כמדינה חלושה ואחוזת דיבוק שלפתע חדלה לפהק והתעוררה להבין, שאל לה להתמכר לחלומות. כבוד זה לא יוסיף לנו. שעל כן ככל שיקדים ראש הממשלה להבהיר שסיפוח אינו יעד מדי כך ייטב.