גילוי נאות: מעולם לא האמנתי שהפלסטינים מעוניינים בסיום הסכסוך. אין להם שום תשוקה למדינונת עלובה שתקום על פי פתרון שתי המדינות. יחד עם זאת, אפשר, לעניות דעתי, להגיע עימם להסדרים טריטוריאליים שמניבים משטר שביתת נשק לטווח ארוך, בלא חוזה שלום פורמלי ובלא עיצוב גבולות סופיים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לכן, הרשות הפלסטינית וכלל הציבור שם ימחו בחריפות על הסיפוח, אבל ישמחו "לפרק" את הרשות ולהעיר מן התרדמת, כחלופה, את אש"ף. הם יודיעו שהם "פטורים" מכל ההתחייבויות שנטלו על עצמם מאז אוסלו, לרבות ההכרה של ערפאת בזכות הקיום של ישראל. וגם אם אין נפשם יוצאת לעוד אינתיפאדה, חזקה שנפח האלימות יגדל. יתגברו הקריאות למדינה אחת לשני העמים ולהענקת זכות הצבעה לכנסת לכל תושביה.
ואולם ככל שזה יישמע מוזר: הפלסטינים עצמם אינם השחקן העיקרי כרגע, אלא יכולתם להניע אחרים להגיב בתקיפות על המחטף החפוז. הם מסוגלים לחולל שערורייה, שתחייב את עבדאללה מלך ירדן לעשות מה שלא היה רוצה לעשות: להשעות את חוזה השלום עם ישראל.
מנהיגי סעודיה ומדינות המפרץ, הנאבקים בגלוי נגד ווטו של אבו-מאזן על פיתוח יחסיהם עם ישראל, ייאלצו לחשב מסלול מחדש. הנשיא סיסי במצרים לא ירשה לעצמו להשאיר את זירת המלחמה בסיפוח לאויביו בטורקיה ובאיראן. מדינות מערב אירופה ינסו להעניש את ישראל בביטול או כיווץ שיתופי הפעולה עם האיחוד האירופי. בית הדין בהאג יצטרף למהומה ואפילו ידידים רחוקים של ישראל מאוסטרליה ועד הודו ייאלצו להגיב.
הבעיה העיקרית היא דווקא ארה"ב. אם יצליח טראמפ להיבחר מחדש בנובמבר תקבל ישראל ארכה, אבל תאבד את הסיכוי להציל את אהדת הדמוקרטים (וחלק ניכר מהקהילה היהודית). ההימור על טראמפ הפעם מזכיר את ההימור של נתניהו על מיט רומני כשרץ מול אובמה, הימור שנכשל. ישראל לא יכולה להפוך עצמה לחלק מן הפמליה של טראמפ ולאבד חלקים חשובים מבסיס התמיכה האסטרטגי שלנו באמריקה.
ג'ו ביידן, שבהחלט עשוי לנצח, הוא ידיד ותיק של ישראל - גם אם תמך בהסכם הגרעין עם איראן. שני יועציו הבכירים לענייני חוץ - תום דונולין וטוני בלינקן - אף הם שוחרי טובתנו. אבל סיפוח יחייב אותם להתנגד בגלוי להחלת ריבונות ישראלית על כשליש משטח הגדה. בקצרה: במוקדם או במאוחר ייבקע קרע עמוק. מי זקוק לזה?
נתניהו מאמין שלפנינו הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת ואסור להחמיץ את החודשים שנשארו לטראמפ בבית הלבן. הוא סבור שתפרוץ סערה של חודשיים-שלושה שלא תזעזע את אמות הסיפים. הוא משתדל לשכנע את בני שיחו שבחלוף הזמן ישלימו כולם - פלסטינים, ערבים ואמריקנים - עם המפה המשונה שמקבלת ישראל מג'ארד קושנר.
ודאי שיש לו גם שיקולים אישיים ולא אכנס לזה. והוא, נתניהו, יודע יפה שהכרזות על סיפוח אינן סוף פסוק גם מבחינת ישראל. הוא עצמו ניהל משא-ומתן רציני עם אסד על התנאים להחזרת הגולן שנים רבות אחרי שבגין הודיע על סיפוחו. כך גם לגבי שכונות שסופחו, בשעתן, לירושלים. מאנשיו כבר נרמז, שבבוא היום ניתן יהיה להתמקח על תיקון הגבולות החדשים.
האם אפשר לעצור את הצעדה אל איוולת מיותרת? אולי עדין יש דרך. לשם כך דרושה תחילה התנגדות נחרצת של גנץ וסיעתו לצד שידולו של ליברמן לזגזג הפעם לכיוון הנכון. אינני מכיר את מחשבותיהם של צבי האוזר ואורלי לוי. ושני, לא פחות חשוב, יש לארגן לחץ ערבי - וגם מצד האירופים וביידן - על אבו-מאזן שיודיע שהוא מוכן להידברות ובלבד שלא יוכרז סיפוח. יש נוסחאות דיפלומטיות בשפע לעקוף את שבועתו לא לדון במתווה טראמפ.
מילה אחרונה: מה הבהילות הזו? המצב אינו מחייב לדהור אל משבר מתמשך לצד אלה שכבר "התברכנו" בהם בבריאות ובכלכלה. במקום להיפרד מן הפלסטינים תניח להם מפת הסיפוח להתרסק לתוך זרועותינו. העולם כולו יבין שאין הם יכולים להקים כאילו-מדינה שכולה מובלעות מחוברות זו לזו בתפרים פריכים. ממרומי הסיפוח נגלוש אל המדרון של ישות דו-לאומית, ההולמת את חלומו של קדאפי על "ישראטין".