הוא פשוט היה צריך להקשיב לעצה של עצמו, ולגלות איפוק - שתי דרישות שכנראה גדולות על איש שנלחם על חייו האישיים, על חירותו במלוא מובן המילה. לזכותו של ראש הממשלה יאמר שהפיתוי היה גדול: לחזור מוושינגטון כמלך הבלתי מעורער של הימין, מי שהגשים את מה שנראה עד לפני כמה חודשים כחלום, ולמצב את עצמו לצדו של בן גוריון.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אבל כבר בדרך לוושינגטון הוא העלה את רף הצפיות, והבטיח לציבור שהוא עומד לעשות היסטוריה. הוא דיבר על "רגע גדול" ובמקביל תידרך על החלת הריבונות שמתקרבת, כמו שרק הוא יודע לבנות את המתח ולכבוש את סדר היום התקשורתי.
האמת? בחדר בבית הלבן עמדה באוויר תחושה מיוחדת. בתוך חצי שעה נמחקה תפיסת עולם שרווחה יותר מחמישים שנה. הקו הירוק נעלם, ובמקומו המעצמה הגדולה בעולם מכירה במציאות שנוצרה בשטח, בגבולות קבע חדשים למדינה. ירושלים נשארת מאוחדת, בקעת הירדן בשליטה ישראלית וכל דרישות הביטחון של ישראל התקבלו. באותה מידה, כשבשורה הראשונה יושבים הפטרונים הגדולים של הימין, בני הזוג אדלסון, התקבע רעיון ההיפרדות והמדינה הפלסטינית. דקה אחר כך הוצגה לראשונה מפת החלוקה החדשה בברכת ישראל. שעה אחר כך התברר כי הושגה גם הסכמה של מדינות ערב לתת לשלום הזדמנות.
ללא ספק הישג אדיר לנתניהו, שהוביל את הקו הזה שנים: עוד כשכולם היו שבויים ב"מזרח תיכון חדש", הוא התעקש על תפיסה מפוכחת יותר, והנה רגע שיא בקרירה הגיע כשהוא עומד, כתף אל כתף, עם האדם החזק בעולם. אבל זה לא הספיק לבנימין נתניהו.
בעוד הקהל מתפזר מאולם הנשפים המפואר בבית הלבן, כבר יצאו הכותרות על סיפוח מלא ביום ראשון. מול סוללת העיתונאים שליוותה את המסע הזה, שב והצהיר ראש הממשלה באופן מפורש שאם לא בראשון אז בשלישי, ובכל מקרה לפני הבחירות כל הישובים ובקעת הירדן יהיו תחת ריבונות ישראלית. כמה מהעיתונאים אפילו פרצו במחולות, לא יכלו להסתיר את השמחה מגודל השעה. אפשר להניח שככה הרגישו חלק מהעיתונאים אחרי הסכמי אוסלו.
מה רבה הייתה האכזבה שלהם כשהתברר שנתניהו הגזים, שלא לומר הוליך אותם שולל. בתוך כמה שעות הגלגל התהפך: כבר לא בראשון ולא בשלישי - "יש בעיות", "זה לא כל כך פשוט". תוך כמה שעות כבר שמענו שהיועץ המשפטי יעכב, ומהר מאד הגיעו הדברים הברורים מהבית הלבן: אין ולא היה אישור למהלכים חד צדדים עד אחרי הבחירות, "עד שתהיה ממשלה קבועה" כדברי ג'ארד קושנר, ופתאום התהפכו היוצרות: במקום שהציבור שלו יחגוג את ההישג יוצא הדופן שהביא להם והוא יחגוג על כך שהצליח להסיט את הדיון מההכרה במדינה פלסטינית, נתניהו נדרש לתת הסברים לפער שיצר בלהיטות היתר שלו, בצורך לכבוש את הכותרות ואת הבוחרים.
אף אחד לא חייב אותו להבטיח מה שידע שלא יוכל קיים. את ההישג האדיר שלו גימד במו ידיו, כי רצה יותר מדי, כי הוא חייב לנצח. בדיוק כמו במקרה של נעמה יששכר: אף אחד לא יכול לקחת ממנו את הקשרים המיוחדים עם נשיא רוסיה פוטין, ולא את העובדה ששחרורה רשום על שמו, ונניח גם את הצורך המדיני בפגישת עדכון עם פוטין בדרך הביתה מארצות הברית - אבל זה לא מספיק. נתניהו חייב לנפק את התמונה לפייסבוק של הקמפיין, ולכן הוא ירשה לעצמו לקחת את המטוס הרשמי על חשבון משלם המיסים כדי להנציח את הרגע שבו הוא, ביחד עם רעייתו שרה, עולים יד ביד למטוס עם נעמה ואמה, כאילו היא מינימום אסירת ציון.
נתניהו כנראה לא יכול להרשות לעצמו לא ללכת עד הקצה - בוודאי לא במצבו, מול הסקרים ומול מה שממתין לו בבית המשפט. לזכותו, וגם לגנותו, ייאמרו שהוא לא מכיר את המושג "להרים ידיים". בכל מחיר: על פיאסקו הריבונות יכסה שחרור נעמה יששכר והביקור באוגנדה בשבוע הבא; אחר כך עלייתם של בני הפלאשמורה. מי יודע, אולי יספיק גם להכריז על נורמליזציה עם עוד מדינה מוסלמית, ולגראנד פינאלה החברים בממשל האמריקאי עוד יכולים ברגע האחרון לתת לו את הג’וקר - ג’ונתן פולארד שיספיק לנחות בארץ כדי להצביע בעצמו בבחירות.
נתניהו עתיר זכויות: ראש ממשלה מנוסה, מבריק, פוליטיקאי על עם מעמד בזירה הבינלאומית. רק חבל שהוא לא מקשיב לעצה שהוא עצמו נתן לראש ממשלה אחר, אי שם בסוף העשור הקודם: יש משהו שמשתבש בשיקול הדעת כשאתה חייב להישאר בתפקיד בכל מחיר. את ההוכחה קיבלנו השבוע בקו שבין וושינגטון למוסקבה. מי יודע מה עוד מחכה לנו עד השניים במרץ.