לא צריך הרבה תמונות של אחמד טיבי על המסך כדי שזה יקרה. כבר עכשיו אפשר להתחיל לשמוע את צלצולי הטלפונים הנזעמים למרכזיה שלנו. טיבי הוא איש שמוציא מרוב האנשים כעס. מאחרים, אפילו שנאה של ממש.
טוקבטקים באתרי האינטרנט, מסתבר, הוא דווקא כן קורא, אבל רק "לעיתים". "זה כבר עובר לי פה, מול העיניים. חלקם הגדול מדבר על גזר דין מוות, הוצאה להורג, כדור בראש".
מספיקות 5 דקות של נסיעה מביתו של טיבי בבית חנינא, והקונפליקט קופץ לך ישר לפרצוף. החיילים במחסום בודקים את חבר הכנסת. רק תעודות הזהות של טיבי ושל נהגו נבדקות. לאחר כמה דקות המכונית משתחררת לדרכה.
זה היה עוד שבוע סוער ברומן המסובך שמנהלים מדינת ישראל ואזרחיה הערבים. בשש אחרי מלחמה שבה נשמעו התבטאויות קשות במיוחד של ח"כים ערבים ונגדם, כמעט מצאו את עצמן שתי המפלגות הערביות, בל"ד ורע"מ תע"ל אל מחוץ לחוק.
אז מה בכל זאת נשאר מהדו קיום? טיבי איש עסוק. בכל רגע הטלפון מצלצל, בעוד שיחה ובעוד תדרוך, עוד ראיון לעוד כלי תקשורת. ולעיתים מאוד לא קל לשמוע את הדברים שהוא אומר.
"הגזענות בחברה הישראלית הפכה להיות מיינסטרים ואנחנו הקורבנות", הוא אומר בראיון טלפוני לעיתון ה"וושינגטון פוסט".
