שמונה שנים חיים תושבי ישובי עוטף עזה תחת אש, חיים לא קלים של סכנה. בין רקטה לפצמ"ר הם צרכים להחליט אם להישאר או לעזוב, אם לתת לעצמם ולילדיהם קצת חיים של שקט או להמשיך ולהילחם על הבית. שתי משפחות כאלה הן משפחת פרץ שלמרות הטראומות של הילדים מתעקשת להישאר בשדרות ומשפחת אטינגר מכפר עזה שבחרה לעזוב.
לפני שבועיים עזבה משפחת אטינגר את קיבוץ כפר עזה צפונה לקיבוץ דביר, אחרי 15 שנה בקיבוץ, ההחלטה הייתה כואבת וקורעת.
"נפל פצמ"ר ולא ידעתי איפה הבן שלי נמצא", מספר עודד אטינגר אבי המשפחה. "זו הייתה תחושת חוסר אונים מוחלט. אמרתי די אני לא ממשיך ככה. אמרתי לילדים אנחנו זזים לדביר", מספר אטינגר על ההחלטה לעזוב.
"עשיתי הרבה מניפולציות כדי לא לצאת", מספרת עידית אטינגר אישתו. "חשבתי שאם אני לא אדבר על זה לא יקרה. אבל בסוף באתי הביתה ומצאתי את המזוודה". שחר אטינגר בן ה-10.5, שהוריו החליטו לעזוב את הקיבוץ חושב שההחלטה של הוריו חכמה, "בינתיים יש עכשיו הרבה פצמ"רים ואי אפשר לדעת מה יקרה", הוא אומר.
"אם נעזוב אז חמאס ניצח"
קלרה פרץ משדרות מתמודדת עם ילדים שסובלים מקשיי דיבור וחרדות. למרות זאת היא החליטה להישאר. "אני רץ למקלט בגן", מספר בשפה שקצת קשה להבין מור פרץ בן הארבע. "מותר לצאת רק שייגמר הצבע האדום", הוא מספר את שחווה ילד במדינת שדרות.
תושבי ישובי עוטף עזה הם אוכלוסיה אחת, באזור קטן הנתונים כבר שמונה שנים לירי קסאמים, מה שהוליד דור שלם של ילדים שילדותם מסוייטת ואבודה. את קיבוץ כפר עזה עזבו כבר 13 משפחות.
"היו הרבה ימים של דיבור על מוות וזה לא צריך לקרות אצל ילדים", מספרת אסתי שרעבי שעזבה את כפר עזה לפני כחצי שנה כאשר נהרג חבר הקיבוץ ג'ימי קדושים.
לפני שנה וחצי נפל קסאם בכניסה לביתם של משפחת פרץ. המכונית התנפצה לרסיסים. "הילדה לא דיברה שבוע שלם, רק פנטומימה ובכי", מספר גיל פרץ, אבי המשפחה, "אז החלטנו שיוצאים". שבוע הייתה המשפחה בגבעת אולגה, רחוק מהקסאמים, רחוק מהדאגות, אבל בסוף הם חזרו. "אם נעזוב את שדרות וכל אחד יעזוב את שדרות, אז הם ניצחו", היא אומרת ומתכוונת לחמאס שלא מפסיק את גשם הקסאמים.
מחיר ההסלמה בקרב הילדים
"כל הסלמה גובה את המחיר שלה וגורמת לנזקים שאי אפשר להעריך", אומרת דליה יוסף פסיכולוגית במרכז חוסן שבשדרות. לדבריה המצב גורם לצלקות נפשיות לילדים ולאוכלוסיה כולה ומשפיע על התנהגותם.
"יצאנו בחשכת הלילה", מספרת עידית אטינגר על העזיבה. "עברתי בין השכנים ולא הפסקתי לבכות. אם הם היו כועסים עליהיה לי יותר קל, אבל הם אמרו לע כמה הם מקנאים". אטינגר לא קוראת לעצמה עוזבת. "אני לא עוזבת, אני יוצאת זמנית, רק כרגע בחוץ כדי לשמור על השפיות".
קלרה פרץ חושבת שאי אפשר לשפוט את העוזבים, "אני מרחמת עליהם", היא אומרת "כי הם צרכים לעזוב, זה לא קל , זה חיים מאוד קשים".
אטינגר לעומתה חושב שזה הכרחי במצב הנוכחי. "הילדים שלי הם לא מגש של כסף", הוא אומר, "אני לא מקריב אותם על שום דבר ולא על אדמה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו שקטים ומוגנים".
בסיפור הזה אין צודקים או טועים, יש רק בני אדם שצרכים להחליט כל בוקר מחדש אם להישאר או לברוח והם בעיקר, ברוח חנוכה, מחכים לניסים ולנפלאות.
