"אני מאוד מתרגש. אני מבין שאני עומד להיכנס לבית שלא הייתי בו כמעט 50 שנה", אומר מיכאל בלק. "בארגז החול הזה ביליתי די הרבה עם מכוניות שאבא שלי היה מביא מדי פעם בביקורים בלתי צפויים, שלא ידעתי גם מתי הביקור הבא. זו הייתה הפינה שגברת שטראוס הייתה מושיבה את הילדים על ברכיה, חושפת את האחוריים ומכה".
גבר בן 57 חוזר בפעם הראשונה לבית ילדותו. אין לו מכאן זכרונות טובים, רק שק אפל וגדול של עצב עמוק וטראומה אחת שלא חלפה מעולם. "אני לא זוכר, לא זוכר חום וליטוף, או משהו שקיבלתי
שהייתי צריך מבחינה רגשית, רק מכות ויחס קשה", הוא מספר. "אני חושב שזו הייתה הדרך שלה לנהל, כי בצורה כזאת הכול היה תחת שליטה, היא יכלה לשלוט בילדים. זה היה בצורה של פחד".
בראשית שנות המדינה הוקמו בחשאי במקומות שונים בתי אומנה לטיפול בילדים שנפלטו ממשפחות
בעייתיות, בעיקר כאלה שהוריהם התגרשו. הנכס היקר נמסר בידיהם של ניצולי שואה, חשוכי ילדים.בדרך כלל יהודים יוצאי גרמניה, שקיבלו את הילדים לטיפול בביתם הפרטי. העניין הזה לא פורסם מעולם,
ולא במקרה.
"מכות, השפלות וחדר חושך"
גרטה שטראוס חמקה מגרמניה של אדולף היטלר בסוף שנות השלושים. כל בני משפחתה נספו שם. היא הגיעה לכאן, אישה חשוכת ילדים, מרה וקשה, שלא ידעה רוך וחמלה, ושאיש לא הכשיר אותה מעולם לטפל בילדים. הם ידעו אצלה מכות והשפלות. הם הפקידו בידיה את ילדותם ולא קיבלו אותה בחזרה. מיכאל היה שם חמש שנים תמימות - מגיל 6 עד 11.
"יום אחד לא התחשק לי ללכת לעשות את הקניות", הוא נזכר. "ואז אמרתי: לא, גברת שטראוס,
תתני למישהו אחר, ילד אחר היום ללכת, אז היא אומרת לי: בוא הנה!. אמרתי: לא, אני לא רוצה לבוא.למה אתה לא רוצה לבוא? אני יודע, אם אני אבוא תרביצי לי. לא, אני לא ארביץ לך.
את לא תרביצי לי? לא. אני בא אליה, וטראח! הורידה לי סטירה מצלצלת".
במרחק חמישים שנה ועשרת אלפים ק"מ מהבית בהוד השרון, ילדים פרואנים חיים בעיר שאין בה רחובות, רק הררי זבל. אלפי ילדים שאוכלים זבל ונושמים זבל. ילדים ללא ילדות. "בשנות התשעים התחלתי לנדוד בעולם עבור הטלוויזיה ההולנדית", מספר בלק. "הייתי בהרבה מדינות בעולם השלישי,אפריקה, בהרבה ארצות במזרח הרחוק, בנגלדש. אתה לא יכול להתעלם ממצב של ילדים
שאתה רואה. פשוט זוועה.והתחלתי לצלם כי זה נגע בי".
"ממש רק לפני חמש-שש שנים נפל לי האסימון", מוסיף בלק. "הבנתי שבעצם כשאני מצלם את הילדים האלה, אז פתאום הבנתי שאני מסתכל במראה של איך שאני הייתי".
מצלם את הילדים שאוכלים מהזבל
לפני מספר ימים חזר מיכאל מחודש ימים של צילומי ילדים בפרו. מאז הוא לא ישן בלילה, ולא מפסיק לדבר על הילדים האלה, שפגש וצילם שם. החוויות שעבר שם חדרו ללבו, ובאופן כמעט בלתי נתפס החזירו אותו לילדות העצובה שלו. "הנה התמונה של הילד שאוכל מהזבל", הוא מצביע.
החודש המטלטל בפרו שכנע את מיכאל לחזור לבית, אליו לא העז להיכנס בכל השנים האלה. הוא קובע להיפגש כאן עם חבר לצרה, צביקה קמין. חמישים שנה הם לא ראו איש את רעהו, אבל יש להם עניין אחד, כואב ולא פתור, שהם רוצים לדבר עליו.
"היה אסור לך לשמוח יותר מדי והיה אסור לך לצעוק יותר מדי", מספר צביקה". "כל התגובות של ילדים,
כל המשחקים של ילדים, באיזשהו מקום זה נחתך במקומות האלה. "אם עשית משהו שהוא לא היה בסדר, זה היה מכות. היו פינות או איזה חדר חשוך שהיו מכניסים אותנו לשם".
בשיאו של הביקור בפרו מגיע מיכאל לעיר המכרות סרו לונאר, 5000 מטר מעל פני הים. זה מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר. אפילו משטרת פרו גורשה מכאן בירי, כששוטריה ניסו להתקרב. בתוך המקום הזה כלואים 30 אלף בני אדם, ובהם 4000 ילדים בתנאי עבדות מחפירים, המזכירים את ימיה האפלים ביותר של ההיסטוריה.
הילדים שאיבדו את ילדותם
ילדים, החל מגיל ארבע, כורים זהב בידיים 12 ו-15 שעות ביממה. בתנאי מזג אוויר קשים, בתנאי בריאות ירודים. על גני ילדים ובתי ספר אין כמעט מה לדבר כאן. לכאורה אין שום קו אמיתי שמחבר בין סרו לונאר להוד השרון, ואפשר גם לומר שניסיון להשוות הוא מוגזם, ואולי אפילו הזוי, אבל בעיניו של מיכאל יש קו ברור אחד שמקשר בינו לבין הילדים האלה.
הם, ממש כמותו, איבדו את ילדותם. איבדו את מה שאמור היה להיות התקופה היפה והתמימה בחייהם. "אני בסך הכול צלם", הוא מצטנע. "מה שאני יכול לעשות זה מבחינה ויזואלית להביא תמונות מקצוות העולם, להראות לאנשים שחיים בצורה אחרת איך הילדים האלה חיים, בתקווה שאפילו ילד אחד,
יהיו לו חיים יותר טובים בגלל זה".
