שעת לילה, ראשון לציון. לכאורה זו סיטואציה רגילה המתרחשת מדי יום במאות אלפי בתים בישראל. בחורה מצ'וטטת במנסגר עם גבר. הבחורה היא עדי ליברמן, סטודנטית למזרחנות. את שמו של הגבר לא נוכל לחשוף. נקרא לו פ', עד לפני זמן לא רב חבר במשמרות המהפכה של המדינה המסוכנת בעולם.
פ' מספר "הייתי מחפש מידע בכל אמצעי אפשרי, גם דרך האינטרנט. והיום אני תוהה - מה החשיבות של כל זה".
עדי החליטה לפני מספר שנים לקחת קורס בפרסית, החלטה שהפכה את חייה. היום היא מדברת את השפה בחופשיות, חיה את התרבות ובעיקר רוצה להיות אירנית לכל דבר. האירנית האשכנזייה הראשונה.
זוהי קהילה קטנה ומגובשת, שיודעת להתגעגע למדינה הכי שנואה. עדי מאמינה שמאחורי הדימוי הרע מסתתר משהו אחר, משהו שרובנו לא מכירים ולא רוצים לדעת. "אפשר להוציא אותי מאירן אבל אי אפשר להוציא את אירן ממני", סיפרה לנו צעירה יוצאת אירן.
"רוצה בנות" בדיסקוטקים הכי חמים בטהרן
"משמרות המהפכה עלולות להיות מסוכנות לכל האנשים. במיוחד בשבילך", מזהיר פ' את עדי, שכבר הספיקה להחליף את שמה לנסתרין, איש החופש. "אני לא רוצה שאחמדינג'אד יפשוט את עורי", ממשיך פ'. עדי מסבירה, "אני מרגישה האירנים הרבה יותר מכבדים אותי מסתם ישראלים שהייתי פוגשת באינטרנט".
קאמי, שעלה מטהרן רק לפני שנתיים מספר "שם ראיתי ישראל רק בטלוויזיה. כל היום מלחמה, אין לאן לצאת, רק מדבר. ככה ראיתי את ישראל. בדיוק איך שאתם מראים את אירן בטלוויזיה שלכם".
העולים, חלקם חדשים יותר וחלקם פחות, מעידים שהעם עצמו לא מעריך במיוחד, בלשון המעטה, את אחמדינג'אד ואת משטרו. "לפחות 70% מהעם לא אוהבים אותו. ולא רוצים אותו. עם השנאה שבעזרתה שורפים דגלים, הם גדלו עוד מהגן".
ומה הלהיט הכי גדול בדיסקוטקים באירן? עדי-נסתרין חושפת: השיר "רוצה בנות".
