השבוע פגשנו בחוף תל אביב את שרה בן-אברהם, עולה חדשה ממדינה לא שגרתית - קטאר. היא סיימה את עבודתה כמפיקה בכירה ברשת "אל גז'ירה" שיחסה העוין לישראל ידוע, אחרי שבמשך שנים הסתירה מעיני חבריה לעבודה וממנהליה את תהליך התקרבותה ליהדות. כמי שהגיעה מפאתי פריז כבת לאב מוסלמי ואם נוצריה, עברה שרה בן-אברהם, או בשמה המקוריה - סוראיה חרפי - תהליך שחלקו בא לקצו כשהתגיירה באופן רשמי והושלם השבוע, כשנקלטה כעולה חדשה בישראל.
בפגישה במטה רשת "אל גז'ירה" בקטאר ביקשה סוראיה שלא להתראיין בפנים חשופות. כבר אז היא בלטה, כשהסתובבה חשופת ראש בזמן שבקרב עמיתיה לעבודה הייתה ידועה כמוסלמית. רק בדירתה, כמעט בדרך לארץ, היא הסכימה לחשוף את כל האמת. "שמע ישראל" היא אמרה חפויית פנים, שניות לפני שפנתה לרקוד לצלילי שירים של שלמה ארצי - כשמהחלון נשקפים גורדי השחקים של של דוחא.
"אני יהודיה ערביה. ככה אני מרגישה מאז שהייתי קטנה", היא הסבירה. הזהות המסובכת של סוראיה התפתחה עוד משחר ילדותה. היא גדלה בפרבר של פריז הידוע בכינויו "ירושלים הקטנה", בשל האוכלוסייה המקומית, המאופיינת באנשים בני דתות ומדינות שונות.
נמלטה מהשידוך למוסלמי
הוריה, צרפתייה נוצריה ומוסלמי אלג'יראי, הסתייגו כבר בתחילה מהתקרבותה לשכניה היהודים. בין היתר, היא נהגה לסעוד איתם סביב שולחן ארוחת השבת. "אמרתי לאמא שלי שיום אחד אני אהיה יהודיה ואלך לגור בישראל", היא סיפרה בהתלהבות. "אמא שלי כיסתה את ידיה ואמרה לי: אל תגידי את זה לאבא שלך גם בתור בדיחה, הוא יהרוג אותך".
אביה, שלא ראה בעין יפה את תהליך ההתקרבות שלה ליהודים, החליט לשלוח אותה בגיל 17 לאלג'יריה מולדתו בניסיון לחתן אותה עם מוסלמי. אלא שהיא ניצלה את ההזדמנות והצליחה לחמוק ממנו: סוראיה נמלטה לספרד, שם הכירה יהודי שעמו חייה 10 שנים. ב-2003 היא פנתה לרב הקהילה היהודית במדריד והחליטה לעשות את הצעד - ולהתגייר.
"הרב היה המום. הוא שאל אותי על המוצא והדתות של הוריי. אחרי שסיפרתי לו שאבי מוסלמי ואמי נוצרייה, הוא הסתכל עליי ואמר לי שזה יהיה קשה", היא סיפרה - והייתה נחושה שלא לוותר, למרות המהמורות בדרך. במשך שלוש שנים למדה סראיה יהדות בספרד, אבל את החלק האחרון היא השלימה אצל הרב דוד שלם בירושלים.
היא שקדה על הלימודים עד שיום אחד קיבלה את הבשורה המשמחת: "הלכתי לנוח, ואז אמרו לי שהרב אומר שבעוד שבוע כבר אהיה מוכנה", היא סיפרה כשחיוך גדול מרוח על פנייה. כך הפכה באופן רשמי ליהודיה - ואז הגיע טלפון מקטאר עם הצעה שקשה היה לסרב לה: לשמש מפיקה בכירה ב"אל ג'זירה". עם הגיעה לדסק בקטאר, שמרה בסוד את עובדת היותה יהודיה.
קרועה בין שתי זהויות
"זה היה בלתי אפשרי", היא הסבירה. "חשבו שאני מוסלמית כשראו את השם שלי. באיסלאם, מי שמחליט להיות מומר לדת אחרת נתפס כשווה ערך לבוגד - במיוחד אם מדובר ביהדות". כדי להתגבר על היחס המגמתי שמעניקה הרשת לכיסוי הסכסוך ולנעשה בישראל, היא פיתחה מנגנוני ניטור עצמיים: "אני הייתי רואה את הסיקור בלי סאונד. זה היה הכי טוב, וככה ניסיתי למסך את זה. הם חייבים לסקר את מה שקורה כי העניין שהכי קרוב אליהם הוא הבעיה הפלסטינית".
כך היא עבדה במרכז העצבים של התקשורת הערבית, כשאיש מבין חבריה לא יודע ששמה כבר הוחלף לשרה בן-אברהם. השבוע, כשעלתה לישראל, היא ביקרה בירושלים. "אני תמיד נכנסת משער שכם כי זה חשוב לי. הסביבה מזכירה לי את הפינות במרוקו", היא אמרה - חודש בלבד אחרי שהתפטרה מתפקידה ועזבה את קטאר. "אני יהודיה בדת וערביה בדם שלי. אלה שני הדברים שאני לא יכולה בלעדיהם. אני לא בוגדת, אלא אדם שחי עם הסתירות שבתוכו. אבל למי אין סתירות פנימיות?", היא תהתה.
הביקור בכותל המערבי אפף אותה הרגשה מיוחדת. כשהיא מתבוננת בפתקים שבין חרכיו, אמרה: "לפעמים אני מודה שאני שואלת את עצמי אם אלוהים רואה אותנו. אני מקווה שכן. זה מאוד עמוק. היו לי הרבה שיחות עם אלוהים. אני מאמינה שהוא כן שומע".
עם הגיעה לתל אביב, פגשה סוראיה - או שרה, כמו שכבר ניתן לכנותה, חברים שלאורך שנים רבות שמרה עמם על קשר. הם הגיעו לחוף הים סמוך לשקיעה. חלקם מוסיקאים - ולא במקרה. שרה עצמה העידה לא אחת כי השירים בעברית סייעו לה לשמור על זהותה היהודית בכל אותן שנים. גם בארץ, לא הצליחה להתחמק מהשאלה איך התמודדה עם הקיטוב שבין חזותה כמוסלמית וחייה כיהודיה: "סיפרתי להם חצי מהסיפור. אם הייתי אומרת שאני יהודיה הם היו משספים את גרוני. היו לי כמה שיחות ואין להם דבר עקרוני נגד היהודים. הם אומרים שהם נגד הציונות, אבל יהודים מתקבלים בברכה.
שושי, רקדנית פלמנקו ישראלית, העידה עליה: "אני חושב שהיא הבן אדם הכי שלם שאני מכירה. יש בה שלום ודו קיום. היא הערבי-יהודי וישראלי. היא דוגמה לכך שאתה צריך להיות שלם עם עצמך, וכשאתה מקבל את האחר - זו הדרך לחיות ביחד". למרות שאין שלום בין היהודים לערבים, העידה שרה: "לי יש שלום. למרות שלפעמים יש קצת סערה פנימית כי מעציב מה שרואים מסביב. יש לי ידידים ערבים".
