בחודש אוקטובר 1994 היו נעם כרמלי ומיכאל כפרי קצינים בסיירת מטכ"ל, כשזו קיבלה את הפקודה לפרוץ לבית בכפר ביר נבאללה שליד רמאללה ולשחרר משם את החייל החטוף, נחשון וקסמן.
הבית הזה בביר נבאללה יכול היה להיהפך לעוד חוליה בשרשרת ההצלחות המפוארת של היחידה ששחררה את חטופי אנטבה. בדיוק 15 שנים אחרי, מיכאל ונעם חוזרים לשם בפעם הראשונה, אחרי היסוסים כבדים. הם מנסים להבין מה השתבש.
הם מנסים להבין מה היו אז מגבלות כוחה של היחידה הטובה ביותר בצהל. כשהם מגיעים לבית, הם מגלים שאף אחד לא גר בו מאז המקרה. "הייתה תחושה מאוד ברורה מלמעלה ועד למטה שהסיכוי להצליח הוא מאוד מאוד גבוה, כי צה"ל והיחידה יכולים לעשות הכול", הם אומרים.
לא תמיד הכל תלוי בנו
הצוות שפרץ בדלת הראשית טיפס במעלה המדרגות. במקביל, פרץ כוח שני דרך המטבח והמסדרון פנימה. כאן הוא נתקל במחבל שפתח באש אוטומטית. ניר פורז, שהוביל את חייליו, נהרג. שני מטעני נפץ פוצצו על מנת לפרוץ את הדלת. הכוח חדר פנימה, הרג את שני המחבלים, ומצא בפינת החדר את גופתו של נחשון וקסמן.
היום, 15 שנה אחרי, הם לא נשמעים אחרת. "במידה ויש אופציה צבאית - זה לא אומר שצריך לקיים אותה", הם אומרים. "עם זאת, צריך וכדאי לנסות ולמצות כל אופציה לפני".
נעם ומיכאל סיימו כבר את שירותם הצבאי. מיכאל עוד הספיק להיות סגן מפקד היחידה. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. נעם רווק ועוסק בתנועה ובמחול. שניהם התבגרו במהלך השנים, ושניהם רוצים שנבין שהסיפור הוא לא אם נכשלנו בחילוצו של וקסמן ובכך שאיבדנו את ניר פורז, הקצין המצטיין. שהסיפור הוא שלא כל מה שאנחנו רוצים תמיד מצליח, ושלא תמיד הכול תלוי בנו.
