טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיו ניתקו את ענף הבנייה הישראלי ברגע אחד מכ-80 אלף עובדי בניין פלסטינים, שלא הורשו עוד להיכנס לשטח מדינת ישראל. התמונות המוכרות כל כך של עשרות פועלים צעירים מתגודדים בשכונות במרכז הארץ ובאתרי הבנייה בפריפריה, נראו פתאום לרבים מפחידות ובלתי מתקבלות על הדעת.
עמית גוטליב, יו"ר ארגון הקבלנים והבונים מחוז תל אביב והמרכז, מנסה לדייק את המספרים: "כ-80 אלף פלסטינים שהועסקו בשטח מדינת ישראל באופן חוקי עזבו עם פרוץ המלחמה, אבל 40-30 אלף פלסטינים שב"חים שמועסקים באופן לא חוקי נשארו. האזור היחידי במדינה שבו מותר כיום להעסיק פלסטינים הוא ביהודה ושומרון - וגם שם זה מתבצע תחת שמירה כבדה".
"הבטן הרכה של הקבלנים"
דן אטיאס, חבר הנהלה בחברת הייעוץ BDO וראש זרוע הביקורת של החברה, מצטט נתונים של התאחדות הקבלנים בוני הארץ, שלפיהם "עם פרוץ המלחמה נגרעו מענף הבנייה כ-91 אלף פועלים, 72 אלף מהם פלסטינים והשאר ישראלים שנקראו לשירות מילואים. מאז נרשמה אמנם עלייה הדרגתית במספר העובדים באתרי הבנייה, אבל גם כיום חסרים בענף לפחות 50 אלף עובדים, בעיקר במה שמוגדר עבודות רטובות שהשפעתן על קצב הבנייה גבוהה במיוחד".
המשפט האחרון של אטיאס מאיר זרקור על נקודה קריטית: ענף הבנייה לא רק איבד באופן פתאומי עשרות אלפי עובדים, אלה היו גם העובדים שבלעדיהם כמעט שום דבר לא זז. "עבודות רטובות" בענף הבנייה כוללות שימוש בחומרים במצב נוזלי, דביק או לח, אשר מתקשים ומתייצבים לאחר תהליך ייבוש או התקשות. אנחנו מדברים כאן בין השאר על טיח, ריצוף, שלד, איטום וחיבור בלוקים. "זו בדיוק הבטן הרכה של הקבלנים", מסביר גוטליב, "אף אמא יהודייה לא תשלח את בניה לעבוד בעבודות רטובות. למעשה, זו לא רק בעיה יהודית או ישראלית - בכל מקום בעולם חסרים כיום פועלים לעבודות רטובות. זו עבודה קשה מאוד, שמתבצעת ברובה בחוץ בכל מזג אוויר".
לדברי אטיאס, "המשק הישראלי התרגל במשך שנים, שלא לומר התמכר, לידיים עובדות זולות. הפתרון הפלסטיני מעבר לגדר היה פתרון ייחודי, שלא קיים בכל מקום. בגלל ההתמכרות הזו תיעוש הבנייה במדינת ישראל התקדם בקצב איטי מאוד במשך שנים. תיעוש בנייה זה לא רק להביא קירות טרומיים לאתר, אלא גם להאיץ מאוד את קצב הבנייה באמצעים טכנולוגיים של שינוע והרמה. תסתובב היום באתרי בנייה בישראל ותראה איך עדיין מזיזים ריצוף וחצץ באופן ידני מפה לשם, גם אם זה לוקח יום שלם. לא שינו את זה עד היום בגלל הפלסטינים והמוכנות שלהם לעבוד בעבודות רטובות".
"בכל חודש חוזרים אלף, אבל זה לא מספיק"
בחודש הראשון לאחר פרוץ המלחמה נכנס ענף הבנייה להלם מוחלט ופשוט קפא. מאות אתרים ברחבי הארץ חדלו לעבוד. בניסיון התאוששות מהטראומה, היזמים והקבלנים החלו לנסות למלא את החלל העצום שהשאירו העובדים הפלסטינים בעובדים זרים. ערב המלחמה כבר עבדו בענף הבנייה הישראלי כ-15 אלף עובדים זרים, כשחלקם עזבו בתחילת המלחמה, וחזרו בהמשך. מיד עם היציאה הראשונית מההלם החלו ניסיונות חוצי ענף להביא עובדים זרים נוספים כתחליף לפלסטינים.
הגידול בשיעור העובדים הזרים משתקף היטב בהעברות הכספים לחו"ל. מנתוני חברת הפינטק GMT עולה כי בשנת 2024 חלה עלייה של 15% בהעברות כספים לחו"ל דרך החברה בהשוואה ל-2023. במדינות דרום מזרח אסיה (סין, הודו, תאילנד וסרי לנקה) חל גידול של 49% בהשוואה לשנה שעברה. במזרח אירופה (אוקראינה, מולדובה, רוסיה, גיאורגיה, ואוזביקסטן) חל גידול של 5%, הנובע בעיקר מעלייה במספרי המולדובים שעובדים בבניין והאוזבקיות שעובדות בסיעוד. במדינות אפריקה (בעיקר מלוואי, טנזיה ואתיופיה) חל גידול של 18%, הנובע גם הוא מעלייה במספר העובדים הזרים.
גוטליב מדבר על תוספת של 13 אלף עובדים זרים לענף הבנייה מפרוץ המלחמה, בנוסף ל-15 אלף שכבר עבדו בו. מה שמשאיר עדיין כאמור "חור" ענק של כ-50 אלף עובדים חסרים בענף. החור הזה אף גדל אם מביאים בחשבון את ממצאי תחקיר "וואלה" מאוגוסט 2024, בו נחשף כי רבים מאותם עובדים זרים שהובאו היו חסרי ניסיון או הכשרה בסיסיים.
"בכל חודש בחודשים האחרונים חוזרים כאלף פועלים נוספים לענף הבנייה, אבל זה לא מספיק", מדגיש גוטליב. "בקצב הזה נגיע למספרים של ערב תחילת המלחמה רק בעוד שלוש שנים. אתרי הבנייה עובדים כיום בקצב יותר טוב מתחילת המלחמה, אבל יש פחות אתרים. יש כיום המון היתרי בנייה שאין להם אפילו קבלן שיממש אותם".
"אצלנו רוב הפרויקטים שנפגעו נסגרו לחצי שנה ואחר כך התחילו לטפס בחזרה, עם הבאת פועלים זרים הודים וסרי לנקים ופתרונות אחרים", אומר עו"ד אלעד אריאל, שותף במשרד עורכי הדין אריאל ושות', המלווה כ-200 פרויקטים של התחדשות עירונית ברחבי הארץ.
זה פתר את הבעיה?
"לא לגמרי. לא כל הפועלים שהביאו נתנו מענה מקצועי מספק ואלו שכבר היו בשטח - מחירם התייקר באופן משמעותי. לפי מה שאני שומע, פועל סיני עולה עכשיו אלף שקל ליום וצפונה, הם למדו גם לדרוש יותר כסף". אטיאס משמיע דברים דומים. לדבריו, "הובאו פועלים זרים ממזרח אירופה והודו, אבל הם היו פחות מקצועיים והרבה יותר יקרים". על סמך נתונים לא רשמיים שאוספת BDO, הוא מעריך כי העובדים הזרים שהובאו לענף הבנייה יקרים ב-20% לפחות בהשוואה לעובדים הפלסטינים שעבדו כאן לפני המלחמה.
עניין השכר, מתברר, הוא נקודה רגישה מאוד בענף כיום. עזיבת הפועלים הפלסטינים והכישלון החלקי בהבאת עובדים חליפיים השאירה את היזמים והקבלנים במצב חלש וסחיט. "שכר עובדי הבנייה עלה ב-25%-30% - וזה אחרי שבחודשים הראשונים למלחמה נרשם זינוק מטורף של 50%-60% בשכר", מספר גוטליב. "באופן אישי (גוטליב הוא גם בעלים של חברת בנייה וסמנכ"ל כספים ופיתוח בחברת התחדשות עירונית, ד"א), שילמתי אז לפועלים כמה שהם רצו, רק שיבואו לאתר שלי ויעבדו. הסכמתי לעשות הכשרות ולקחתי לאתר כל מי שהיה לו דופק. לקחתי אפילו גננים, ערבים ישראלים, שפגשתי ברחוב ושכנעתי אותם לעבור לעבוד אצלי באתר בנייה".
ישראלים "צברים" לא ממש רוצים לעבוד בזה?
"קשה למצוא עובד שיעבוד משבע בבוקר עד שבע בערב בעבודה פיזית קשה, בגשם, בלחות ובשמש הקופחת. אנחנו מדינה שאוהבת מכללות, אוניברסיטאות והיי-טק. קשה למצוא פה עובדי כפיים, למרות שהשכר מאוד גבוה. ישראלים מעדיפים להיות שומרים באתרי בנייה ולהרוויח רבע מעובדי הבנייה, רק לא לעבוד בבנייה".
תגדיר שכר גבוה.
"פועל בנייה יכול להרוויח כיום משהו כמו 22 אלף שקל בחודש. מנהלי עבודה יכולים להגיע אפילו ל-35-40 אלף שקל עם רכב צמוד. למרות זאת, הישראלים לא באים".
"הגדולות לא נפגעו"
אחת השאלות המתבקשות מהמשבר הנוכחי היא מי נפגע ממנו ובאיזו עוצמה. החשודים המיידיים הם כמובן היזמים, הקבלנים והעובדים הפלסטינים שנותרו ללא מקור פרנסה - אבל, כל אלה לגמרי לא לבד. לדברי אטיאס, "אם תסתובבו באתרי בנייה, תראו שהחברות הגדולות לא נפגעו קשה. הן ממילא נכנסו למשבר הזה עם צוותים סיניים וכל מיני פתרונות אחרים, שאפשרו להן להמשיך לבנות כרגיל. הפרויקטים הגדולים, המגדלים, לא נתקעו. מה שתקוע זה כל הפרויקטים הבינוניים של יזמים שעבדו באמצעות קבלנים מקומיים והעסיקו קבלני משנה פלסטינים. שם הכל תקוע ורואים עליות מחירים".
לדברי אריאל, את ההשפעות של המשבר נראה רק ב-2025 ו-2026. "משך הבנייה הממוצע של בניין מגורים בן 10-20 קומות הוא 3-4 שנים", הוא מדגיש. "אני מניח שנראה עלייה של מחירי הדירות. במצב בו יש ביקושים גבוהים ולא יוצאות מספיק דירות לשוק, המחירים יתעדכנו בהתאם". גם גוטליב ממקד את הנזק העתידי במחירי הדירות: "ב-2024 הושלמו בישראל רק 58 אלף התחלות בנייה, לעומת 72 אלף ב-2021. הצורך של השוק הישראלי כיום, בהתחשב בנתונים כמו גידול אוכלוסייה טבעי, נישואים-גירושים ומחסור קיים בדירות, עומד כיום על כ-80-85 אלף דירות בשנה. רק מזה אפשר להבין איזה פיצוץ גלקטי הולך להיות כאן בשוק הדיור בשנים הקרובות. הנתון הגרוע של התחלות הבנייה ידחוף את מחירי הדירות כלפי מעלה".
מי שישלם את המחיר, מסתמן, זה כרגיל, החלשים. "פרויקטים בוטיק בתל אביב, שמוכרים דירות יקרות, יוכלו כנראה לספוג מעבר לעובדים זרים וישראלים במקום הפלסטינים", מעריך אטיאס. "ברחוב בלוך בתל אביב, לדוגמא, כל דירה 4 חדרים מתחילה מ-6.5-7 מיליון שקל, ולכן שם יתגברו על הפגיעה. לעומת זאת, בדירות בפריפריה שנמכרות ב-2.5 מיליון כולל מע"מ - יש בעיה. זה רק יחמיר את מצבם של הזוגות הצעירים. זוג צעיר שרוצה לקנות כיום דירת 4 חדרים בקריית אונו נדרש לשלם 3.5 מיליון שקל. זה סכום מטורף, אין הרבה זוגות שיש להם הון עצמי לדירה כזו. מעבר לכך, דמיינו מה זה לקחת משכנתא ב-2 מיליון שקל? ההחזר החודשי מפרק אותם".
אטיאס כאמור מאמין גדול בתיעוש. לתפיסתו, ענף הבנייה חייב להפסיק בכל תרחיש את התלות בעבודת הכפיים של הפלסטינים. "תיעוש יכול לייעל מאוד את התחום, למנוע תקלות וטעויות אנוש ולקצר לוחות זמנים", הוא אומר. "בכלכלה עם ריבית גבוהה, כשמחיר הכסף מאוד יקר, יש לכל זה חשיבות גדולה מאוד, במיוחד במדינה שרוצה לבנות כל הזמן רבי קומות".
גוטליב, לעומת זאת, סבור שהמדינה חייבת להתגייס לטובת פתרון המשבר. "במשבר הקורונה מינו פרויקטור לענף הבנייה והכריזו על הענף כחיוני למשק הישראלי. כתוצאה מכך עבדנו כמו מטורפים ב-130% תפוקה ולא הפסקנו לבנות דירות. נכנס המון כסף גם למדינה, וכולם הרוויחו. היום זה בדיוק הפוך, נראה שרק מערימים מכשולים".
תן דוגמא.
"אם מישהו רוצה להיות מנהל עבודה, הוא יתקשה למצוא קורסים וגם יגלה שדרישות הקבלה הזויות ושתקופת ההכשרה ארוכה. במקום שהמדינה תבין שאנחנו במשבר וצריך להזיז דברים מהר, הכל כאן בירוקרטיה ואין בממשלה שום גורם מרכזי שמטפל בענף הבנייה. יש כל כך הרבה משרדים שמטפלים בענף, אבל אין שום גורם מתכלל. בגלל זה, הקמת דירה בישראל נמשכת כיום כ-34 חודשים, וזה היה 24 חודשים רק לפני כמה שנים. הבאת עובדים זרים לענף הבנייה – כיום זה בכלל בידיים של משרד הפנים. הכשרות מקצועיות - משרד הכלכלה. הכל קשה פה. ובינתיים, קבלנים יוצאים מהענף ונעלמים".
המדינה לא קולטת את גודל המשבר?
"מבלי להיכנס לדעות פוליטיות, הממשלה הנוכחית היא כישלון מוחלט בתחום הכלכלי. לנו, הקבלנים, אין פרטנר אמיתי לטיפול במשבר בענף".
"צוות בנייה מתוך הקו הירוק עולה יותר מצוות מהשטחים"
באתרי הבנייה ממשיכים לשאול, גם אם בלחש ובחשש רב, האם יש עדיין סיכוי לחזרת הפועלים הפלסטינים לאתרי הבנייה מתישהו לאחר שיוכרז על סיומה הרשמי של המלחמה ברצועת עזה. "אני שומע מהרבה מאוד בעלי קרקע, שהם לא רוצים בשלב זה פלסטינים באתרים שלהם. עם זאת, בסופו של דבר, אני מעריך שכוחות השוק יהיו חזקים מהכל והעובדים הפלסטינים יחזרו", מעריך אריאל. "אין מה לעשות, מבחינת מחירים זה פשוט עולם אחר, מדובר בפערי עלויות של כ-50%".
גם אטיאס נוטה להאמין בכוחות השוק. "אם יהיה יזם שיוכל להציע בעזרתם של פועלים פלסטינים דירות ב-100 אלף שקל פחות, יקנו ממנו וזה יכול להתפתח משם. אף אחד לא רוצה לשלם יותר ממה שצריך, מה גם שהעלויות בשוק הבנייה התייקרו משמעותית בגלל הריבית הגבוהה, החרם הטורקי, החות'ים והסינים", הוא אומר. "להביא צוות בנייה מתוך הקו הירוק עולה הרבה יותר מלהביא צוות מהשטחים".
הציבור הישראלי בסביבת אתרי הבנייה יקבל את זה?
"אין ספק שהמצב השתנה ואף יזם לא רוצה שבכל שני וחמישי השכנים יזמינו לו משטרה לאתר. לכן, יכול להיות שבפרויקטים בוטיק במרכז הארץ לא נראה עובדים פלסטינים. צריך גם לזכור שבצד השני, הפלסטיני, יש עשרות אלפי עובדים רעבים שרק רוצים לחזור. הם אנשי מקצוע טובים עם תפוקה גבוהה, שהתפרנסו טוב בישראל. אם תיפתח האפשרות לחזרתם, זה יהיה מהיר מדי, קל מדי ומתוק מדי מכדי לוותר על זה. זה גם ידחוף את הענף, ללא ספק, ואולי ירסן קצת את מחירי הדירות. להערכתי, אם החזרה של הפלסטינים לענף הבנייה תתאפשר מבחינה ביטחונית, הם יחזרו בגדול".
גוטליב לא רואה את זה קורה. "אני בקשר עם המון ראשי ערים וראשי מועצות, שאומרים לי שגם אם המדינה תחליט שאפשר, הפועלים הפלסטינים לא צריכים לחזור בגלל מה שקרה ב-7 באוקטובר. הרבה אנשים יתנגדו לחזרת הפלסטינים לתוך מרכזי הערים, בסמוך לגנים ובתי ספר. אוכל להבין אם המדינה תנסה להכניס את הפועלים הפלסטינים לעבודה בתשתיות. בכבישים לפחות לציבור יהיה פחות חיכוך איתם. בכל מקרה, המדינה חייבת לעזור להביא עובדים אחרים לאתרי הבנייה. והיא חייבת לחבק מי שרוצה לעבוד כיום בענף הבנייה, לא להערים קשיים".