השנה היא שנת 1990. 32 שנים אחורה. אני, בן 14, אחד ממאות אלפי עולים ועולות, שתוך זמן קצר יגיע מספרם למיליון איש ואישה. ארץ חדשה, תרבות אחרת. בנתב"ג היה אז טרמינל אחד בלבד, במטרופולין ת"א היו הרבה פחות בניינים גבוהים ופקקים, וישראל עדין לא הייתה אומת ההייטק. הנה אנחנו, מגשימים את החלום הציוני, עושים עליה, אחד מהמושגים העבריים והציוניים המשמעותיים ביותר, כזה שגם אם אתה גדל בארץ רחוקה, עם תרבות ושפה אחרת - אתה מכיר היטב. תודה "אמא רוסיה", שלום לך אהובתי, ישראל.
העלייה הזאת, של תחילת שנות ה – 90, לא הייתה מכורח. היא נעשתה בשיקול דעת, תוך ביצוע בחירה מושכלת. זאת עלייה "צנועה". דור שלא דרש יותר מידי, מאוד לא מפונק, שלא חשש מעבודה קשה, בלי יותר מידי רכוש, ממון או אמצעים וכזה שלא חשש להקריב על מנת לעלות לארץ ישראל ולנסות להתקיים בה. מהנדסים הפכו למנקים, פרופסורים הלכו לעבוד בגננות. אבי למשל, מורה למוסיקה, הפך לגנן בפארק הירקון ואמי - רואת חשבון עם תואר שני – התחילה את דרכה כמנקה. כל מקצוע הוא מכובד, אך הוויתור הכרוך בחיים החדשים שלנו כיהודים בישראל – היה רחוק מלהיות מובן מאליו.
היום, כבר אפשר להגיד שמדינת ישראל פספסה לא מעט מדור העולים של תחילת שנות ה-90. הקליטה התנהלה בעצלתיים והמדינה נתפסה לא מוכנה. מה שהתחיל כפוטנציאל גדול הפך ל"טראומת עלייה" של לא מעט אנשים ונשים שהשאירו חיים מסודרים מאחור, עם עבודה, בית ומקצוע מכובד - והגיעו למציאות חדשה שבה הם מתקשים להתמודד בצורה נאותה עם ההשלכות הכלכליות והפערים המורכבים שבתפיסת הערך העצמי. ובכל זאת, כבר אמרנו, דור מפונק זה לא היה ומה שנתנו לו – הוא לקח. עבד קשה, עשה הסבות וקם על שתי רגליים, רובו לפחות, בדרך להיות "ישראלי".
שנת 2022. באוקראינה מתרחשת מלחמה עקובה מדם וכתוצאה ממנה - לפי ההערכות – יעלו לישראל בתקופה הקרובה בין מאה למאתיים אלף איש. חלקם מאוקראינה, שם בורחים מהטילים, ההרס והאימה, וחלקם מרוסיה, שם בורחים מהסנקציות ומהמצב האידיאולוגי והפוליטי. בניגוד לשנות ה – 90, זוהי עליה של דחיפות, עליה אמוציונאלית, רגשית. הפעם, לישראל יש אפשרות לתקן: לקלוט עם תכנון, מוכנות, סבלנות, אמפתיה ובעיקר – להבחין ולראות את הפוטנציאל העצום שטמון בהון האנושי האיכותי שעתיד להיכנס בשעריה של המדינה.
העלייה הזאת, תהיה עלייה שונה. עלייה חזקה יותר מבחינה תעסוקתית, כלכלית, סוציו-אקונומית, כולל ברמת התפיסה העצמית של הפרטים שבה. לישראל צפויים להגיע לא מעט אנשי ונשות הייטק, מהנדסים ומהנדסות, משפחות אמידות שמגיעות עם ממון ומבקשות לחיות חיים טובים ומספקים. אם רק נפעל נכון, נוכל לראות את הפירות הכלכליים וההשפעה על התוצר דיי מהר: מאה אלף איש, הם כמו עיר בינונית בישראל. זה אומר כוח קניה גדול יותר, עליה בצריכה ובשימוש בשירותים השונים, כסף חדש שנכנס ויוצא במסעדות, בחנויות, בשוק הרכב ובשוק הנדל"ן – שם כבר אפשר לראות את ההשפעה על שוק הדירות השכורות ועליה בביקוש הכללי לדירות במרכז הארץ.
אבל כדי שהעלייה הזאת תצליח, תמצה את הפוטנציאל הגלום בה, תטיס את הכלכלה של כולנו קדימה ותביא לצמיחה מהירה, צריך לתת לאנשים ולנשים שבה צ'אנס אמיתי - וזה דורש התגייסות וקשב של כל אחד ואחת מאיתנו, החל ממקבלי ההחלטות ועד אחרון האזרחים והאזרחיות. ברמה הלאומית, הממשלה צריכה להבין את גודל השעה. עליה להיות מוכנה עם משאבים שיאפשרו למשפחות נחיתה רכה, הסתגלות קלה ופוטנציאל צמיחה מהיר, שאגב, יחזיר את "ההשקעה" דיי מהר. גם לתקשורת הישראלית, יש חלק משמעותי במהלך: שימת דגש, נתינת במה וסיקור אמפתי, שישקף נאמנה את הצרכים והתחושות של העולים והעולות החדשים אשר יהווה "קול" עבורם תוך שיקוף מעמדם הייחודי.
ולסיום, אנחנו, האזרחים והאזרחיות. איך שלא נסובב את זה, אנחנו מדינת עליה. אצל רובנו מישהו היה ״עולה״ - סבא וסבתא, אמא ואבא, או אנחנו בעצמנו. לכן, אנחנו צריכים לזכור: העולים והעולות אינם מתחרים שלנו, כי הם אחים ואחיות, שמבקשים לחיות חיים הגונים ובטוחים. עם אמפתיה, סבלנות, סובלנות והכלה נוכל כולנו להיות שותפים לאירוע ישראלי בקנה מידה היסטורי, קליטה מוצלחת של גל עליה משמעותי, שהוא עוד חוליה בשרשרת של הגשמת החלום הציוני.
יורי קגנוביץ' הוא מנכ"ל ערוץ 9