הסברה הגורסת היא כי כאשר נשאלת שאלה, חייבים לספק תשובה מייד. אך פה בדיוק טמונה הבעיה וחשוב שלא נטעה, לספק פתרון ומהר זהו דבר חשוב – ללא ספק, אבל לרוץ אליו מהר מדי לפעמים הוא אף מחולל הבעיה. אומנות שאלת השאלות היא הדרך למציאת התשובה האופטימלית. לא בכדי מספרת הבדיחה שיהודי עונה בשאלה במקום בתשובה…
תחשבו על זה, הורים לעיתים יכולים לסבול מכך שילדיהם מרבים לשאול שאלות, לנו ההורים הן לפעמים עשויות להישמע כטיפשיות, אך אם נתבונן מקרוב נבין שהן ההפך המוחלט. מדוע? פשוט מאוד, ילדים בניגוד אלינו המבוגרים, לא חיים בתוך מסגרות קבועות ומקובעות, אליהן אנחנו התרגלנו, מסגרות מחשבה. השאלות שהילדים שואלים מנותקת ממסגרות שאנחנו לכודים בהן. הסקרנות והדימון הם חלק משמעותי בתהליך שאלת השאלות ומציאת הפתרונות.
עוד כעובד ולאחר מכן כמנהל בתחילת דרכו, חונכתי למצב בוא אני עסוק רוב הזמן בלספק את התשובות הטובות ביותר לשאלות שהממונים מעלי שואלים אותי. המנהל שלי באינטל הגדיר שאלות, נתן בעיות , ואני ישבתי מול נייר סרטוט והמחשב, ולאט לאט נתתי תשובות יותר ויותר טובות לבעיות שהיו יותר ויותר מורכבות.
ככל שהתקדמתי בסולם הדרגות והניהול, גיליתי שהחלק המעניין והחשוב באמת הוא לא מתן התשובות כפי שחשבתי, אלא בשאילת השאלות הנכונות את העובדים שלי, המהנדסים המוכשרים והחכמים (חלקם הגדול חכמים ממני). הבנתי שהג׳וב שלי כמנהל הוא לשאול את השאלות הנכונות כשמנהל שהיה מעלי, רפי נווה – מנכ"ל אינטל ישראל בתחילת שנות ה-80, אמר לי שתפקידי ליצור מצב שבו העובדים שלך יוצרים פי כמה וכמה ממה שאתה יכול לעשות לבד. מנהל טוב הוא לא זה שמקבל בדיוק את מה שהוא ביקש, אלא זה שמייצר רצון לאנשים להביא לדברים אף יותר גדולים ממה שנשאלו.
דרך התשובות שקיבלתי הייתי מחדד את השאלות שלי. חשוב להבין כי תשובה כנראה לעולם לא תהיה יותר משאלה שתשאל, תעיד על כך אמירה קבועה שנשמע במסדרונות אינטל: ״זאת שאלה טובה, אבל השאלה עוד יותר טובה..."
אם קופצים מהר מדי למתן תשובות, יש סכנה שלא פיתחנו את הדימון היוצר מספיק, אלא שענינו על שאלה מצומצמת מדי, ושלא הבנו את המציאות המורכבת יותר.
העולם היום דורש כל הזמן להשתפר ולהגדיל את היצירתיות, להמציא סביבה חדשה, לייצר סקרנות. סקרנות תמימה וילדותית אפילו שלא מוכתבות ע״י המסגרות והמציאות הקיימת, אלא מציאות חדשה שבדינו בעצמנו, וכאן אני ממליץ שנלמד מהילדים והנכדים שלנו.
עניין הקפיצה לפתרון קשה במיוחד עבור המהנדסים, כיוון שהנטייה הטבעית של המהנדסים היא לספק תשובות ופתרונות. כשעבדנו באינטל על המחשב הנייד, שאלתי את המהנדסים איך המחשב הנייד צריך להיות כדי שכל אחד ירצה לקנות אותו, גם מבחינת יכולות חישוביות, גם מבחינת עיצוב מוצר, כמובן גם מבחינת המשקל, מה עוד אפשר לעשות כדי שתהיה טכנולוגיה יעילה, קלה ומהירה יותר, פה גם נכנסה השאלה החשובה, ממה צריך להפטר ולא רק מה צריך להוסיף. או כמו שכתב בספרו 'הנסיך הקטן' כתב אנטואן דה סנט-אכזופרי: שלמות מושגת כשאין עוד מה להוריד.
הפתרון במקרה של המחשבים הניידים נבע בזכות השאלה הנכונה והתשובה הייתה צמצום צריכת חשמל בדאטה סנטר. הפתרון לבעיה הזו הביא לשינוי עצום, וגרם לכך שכולנו משתמשים היום במחשבים ניידים יותר מאשר במחשבים נייחים.
איך נפתח את השריר של שאילת השאלות הנכונות?
כמו כל שריר צריך להתחיל להתאמן, תשאלו, אל תתביישו. תהיו בסביבת אנשים סקרנים, אלה שלא נחים וממשיכים לשאול עוד ועוד שאלות ולחפש בהתאם את הפתרונות לשאלותיהם, ולהורים שבינינו תעודדו את הילדים לשאול ותתחילו לשמוע את התשובות של הילדים שלכם ברצינות הראויה, זה יכול לעזור לכם מאוד.
אך אל תסמכו רק על דעתי בנושא, תקשיבו לדבריו של אברהם לינקולן שאמר כי הדרך הטובה ביותר להתכונן אל העתיד היא ליצור אותו, או לדבריו של אלברט איינשטיין שאמר כי הדמיון יותר חשוב מהידע. כפי שאמרתי כבר בתחילת דבריי, בסוף נהיה תמיד חייבים להגיע לשלב התשובות – לא נתבלבל, וכאן מנהלים צריכים לסמוך על עובדיהם הנאמנים שימצאו את התשובות הטובות ביותר לשאלותיהם המחודדות.
דדי פרלמוטר הוא סגן נשיא בכיר לשעבר באינטל העולמית, יו"ר הוועדה להגדלת ההון האנושי בהייטק ומחבר הספר "מוליכים להצלחה".