לא מעט אנשים חיים היום עם התחושה שעבודה אחת זה לא מספיק, לא בגלל השיקול הכלכלי אלא פשוט כי הם לא מסוגלים לעשות דבר אחד. בעבר, לעשות יותר מדבר אחד היה נראה פחות סביר. בחרנו קריירה והיא הייתה העיסוק המרכזי, אבל העולם הזה השתנה ועובדים רבים לא חווים סיפוק מעבודה אחת. התופעה התרחבה – וקיבלה גם שם – "סלאשרים".
שוק העבודה כיום משתנה בצורה מהותית, בניגוד לעבר אנשים משנים כיוון ומחליפים עבודה לעיתים תכופות ונדרשים להמציא את עצמם מחדש פעמים רבות. "סלאשרים הם אנשים שעושים גם וגם", מסביר דקל יעקובוביץ׳ (25), שהניסיון להגדיר את כל מה שהוא עושה בטייטל אחד הוא כמעט בלתי אפשרי כשהוא גם מרצה, גם מומחה ללינקדאין, גם מנהל קהילות וגם יוצר תוכן. "אדם אחד שמשלב מספר קריירות במקביל, בן אדם אחד שיש לו אולי כמה זהויות. יש שקוראים לכך מולטי פוטנציאל, כלומר אנשים עם הרבה כישרונות. אפשר בגדול לחלק את העולם לשניים – לאנשים מרובי כישרונות, ולאנשים שמתמחים בתחום ספציפי".
"היום אנשים יכולים להחליף קריירה בכל שנתיים", הוא מוסיף. "עד היום שוק התעסוקה התמקד במומחיות בדבר אחד, אם אתה לא מומחה תחשב לאדם מפוזר או חסר מיקוד. במובן מסוים התפקיד שאנחנו עושים הוא הזהות שלנו. זה חלק מאיתנו. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אוהב לענות ב׳למה׳ אני עושה את הדברים. המטרה שלי בעולם זה לחבר בין אנשים ולעזור לאנשים להתאים את עצמם לעולם העבודה. כשנותנים את הכותרת הזו זה מתחבר לכל הדברים השונים שאני עושה".
לא תמיד העולם אפשר לאנשים לעסוק בל כך הרבה מקצועות במקביל. "סלאשרים היו עוד בתקופת הרנסנס", מסביר יעקובוביץ'. "כמו לאונרדו דה וינצ׳י שהיה איש אשכולות - מדען, פיזיקאי ואומן, והרמב"ם. פעם החברה ראתה את זה כמשהו חיובי, אבל כשהגענו לתקופה המודרנית בעקבות המהפכות התעשייתיות אנשים התמחו רק בדבר אחד. הרבה פעמים המקצוע שלי נקבע לפי העסק של המשפחה - זה היה הייעוד וזה מה שידעת. מה שלמדנו היה המקצוע שלנו לכל החיים".
ל'סלאשרים' יש את הצורך להתמחות בכמה תחומים. יש מחקרים שמראים ש-45 אחוז מכוח העבודה בארה"ב הם סלאשרים. בכל פעם שאני מרצה על כך, תמיד הקהל אומר ׳וואו, סוף סוף מישהו שם את ההגדרה׳".
למה שמישהו ירצה להיות "סלאשר"?
"יש סלאשרים מכורח הנסיבות, כמו סטודנט שעובד בוולט כשליח. העבודה כשליח זה לא חלום חייו כנראה, אבל הוא צריך כסף. הסיבה השנייה היא הצורך בגיוון. לי למשל נמאס כבר ממה הסביבה אומרת לי, כי מי אמר שאי אפשר להתמחות בכמה דברים ולהיות טוב בהם? זה נותן לי אפשרות להתעסק בעוד דברים שאני אוהב ולחוות מהם משמעות".
האם עברנו לעולם בו כבר אין הערכה למי שמתמקצע רק בדבר אחד? העידן הזה חלף מהעולם?
"יש כמובן יתרון בלהתמקצע רק בדבר אחד. יש אנשים שזה התפקיד שלהם, זה הקראפט שלהם ואולי שוק העבודה צריך גם אותם, אבל השוק מתחיל לדרוש יותר ויותר ולהכיר באנשים שמתמחים בכמה דברים והם רב תחומיים", אומר יעקובוביץ׳׳.
זה נשמע קצת כמו לחיות ב"פומו" תמידי, תמיד לפחד שאתה מפספס משהו.
"אנחנו בתקופה בה אנחנו מסתכלים על הדור של ההורים והסבים שלנו ואנחנו רוצים להספיק כאן ועכשיו לעשות הכל. זה מתחבר לפומו, חד משמעית. אני לא רוצה לחכות שנים, אלא לקפוץ למים ולהתעסק בכמה מקצועות", מודה יעקבוביץ׳, "התופעה הזו היא חלק מתהליכים ברמת המאקרו והמיקרו, לשם העולם הולך. זו מהפכה תעשייתית רביעית. עוד ועוד אנשים יצטרפו לכך וזה בלתי נמנע. בסוף זו הכי קלישאה אבל חיים פעם אחת ואם יש משהו שאני רוצה לעשות, עדיף שאעשה אותו ולא אחכה לפנסיה".
יש לפעמים גם קושי מנטלי. "זה עלול לייצר משבר זהות – מי אני ומה אני? איך אני מציג את עצמי? בסוף מה שאנחנו עושים זה חלק ממי שאנחנו ואנחנו רוצים פידבק. אמא שלי שאלה אותי לפני שבוע ׳דקל בחייאת מה אתה עושה?׳. איך אני אסביר את זה?", צוחק יעקובוביץ׳.
מנהל מוצר בהייטק, מורה למתמטיקה וכוכב טיקטוק: "לפעמים יש עומס גדול"
אם יום אחד תתקלו בסרטונים בטיקטוק של לביא שחר, מורה לפיזיקה, מתמטיקה וחשיבה ביקורתית בחטיבת הביניים, אתם כנראה לא תנחשו שהוא גם מנהל מוצר בחברת ההייטק אפלייד מטיריאלס וגם מורה לריקודים ברזילאים. "יש תקופות שזה קשה ויש תקופות שזה מתאים בצורה מאוד נוחה", הוא מסביר. "דואגים ללו"ז מסודר וכמה שיותר קבוע. המעסיקים היותר גדולים רוצים שאעלה באחוזי המשרה, אבל חוץ מזה מגלים גמישות רבה, מבינים ומפרגנים להחלטות שלי – האידאולוגיות מצד אחד והכלכליות מצד שני".
שחר התחיל להתעניין בפיזיקה וביולוגיה בתקופת בית הספר והצבא ולמד הנדסה ביו-רפואית. לאחר התמחות בעיבוד אותות הוא התחיל לעסוק בתחום בחברת אפלייד מטיריאלס, אבל זה לא הספיק לו. "כבר מכיתה ט' גיליתי שאני אוהב לעמוד מול קהל ואוהב ללמד", הוא משחזר. "האהבה להוראה והדרכה רק גדלה עם הזמן. הגעתי להיות גם מדריך ראשי במועדון ריקודים ובניתי קורס למדריכים".
"היה לי חלום לפתוח בית ספר וירטואלי ומאוחר יותר כשהילד שלי עמד להיוולד, אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות להשפיע על מערכת החינוך", הוא מוסיף. "התחלתי ללמד בבתי ספר במקביל לעבודה בהייטק במשך כמה שנים, ואז עברתי לחינוך בצורה יותר רצינית. התחלתי עם הטיקטוק לפני 3.5 שנים כשנכנסתי לראות על מה התלמידים שלי מדברים, ומהר מאוד התחלתי לייצר תוכן וראיתי שהקהל רוצה עוד, אז נתתי עוד".
שחר מסביר גם את הקשיים באורח החיים שבחר. "יש לפעמים תקופות של עומס מאוד גדול בבית הספר וזו מערכת שאי אפשר להקטין בה נוכחות – זה יכול לבוא בתקופה שלא הכי מתאימה ואז צריך לבחור אם לקחת פחות פרויקטים בהייטק או לישון פחות שעות בלילה".
מבחינתו, הקושי והלו"ז הצפוף דווקא מונעת ממנו שחיקה. "המעבר בין הוראה להייטק, עמידה לישיבה, ילדים למבוגרים – הוא מרענן ומקטין את השחיקה בשני המקצועות”, מסכם שחר. "אני כמובן מסוגל גם לרדוף אחרי האידאולוגיות שלי וגם להתפרנס בצורה טובה. זה מתאים לאנשים שרוצים דינאמיות. לאנשים שמפחדים להישחק. לאנשים שרוצים ללכת על שני דברים מאוד שונים במקביל".
אנליסטית בטאבולה וצלמת: "שנים חשבתי שאצטרך להתפשר"
גם דפנה פרידמן (32) מחלקת את זמנה בין עבודה כאנליסטית במחלקת המוצר בטאבולה לצילום. "אני אחראית על צד הדאטה במוצרים שמפותחים בטאבולה ועוזרים למפרסמים להצליח עם טאבולה", היא מספרת. "כצלמת אני מצלמת צילומי fine art מינימליסטיים ברחובות תל אביב, צילומי ארכיטקטורה, צילום רחוב ובשנה האחרונה גם צילומי פורטרטים ומוצרים. אני משלבת השתתפות בתערוכות, סדנאות וקורסים, מכירת צילומים וצילומים עבור לקוחות".
"שני התחומים חשובים לי", היא מצהירה. "הבנתי שאני רוצה להתקדם וליהנות משני העולמות. אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהם, גם אם זה אומר להיות עמוסה ולפעמים, בכנות, תשושה. אני עובדת על צילום בסופי שבוע, בערבים, ולפעמים גם בבוקר לפני שאני מתחילה לעבוד. אני גם פעמיים בשבוע יוצאת לקורס צילום בסטודיו אחרי הצהריים. לעיתים רחוקות משלימה משימות מהעבודה, בעיקר כאלו שחשובות לי אישית, גם בזמנים לא קונבציונליים".
הרעיון הוא לא בהכרח להתפתח באמצעות עלייה בדרג המשרות בחברה, אלא להתפתח אישית בצורה רוחבית. "כל זה מתאפשר בזכות הגמישות והתמיכה שאני מקבלת מהסביבה ומהדרג הניהולי במקום העבודה, ההבנה שזה לא ׳או זה או זה׳. השילוב הזה עמוס מאוד אבל באמת מאפשר לי להתקדם ולהתפתח בכל אחד מהתחומים האלה, ברמה שלא דמיינתי שאפשרית, וזה מרגש ומכניס הרבה אנרגיות".
"העבודות השונות מכניסות לי גיוון ועניין", מסכמת פרידמן. "לפעמים העבודה האנליטית מאפשרת לי לנקות ראש מעבודות בעולם הצילום, ולהפך. בשבילי השילוב של שני התחומים השונים מוסיף איזון גם ביניהם, וגם בתוך כל אחד מהתחומים. לדעתי זה מתאים בעיקר למי שבאמת נהנית ונתרמת משני עולמות ומאורח חיים מאוד פעיל".
"החיים הם לא שחור ולבן. בין לעבוד רק בעבודה אחת ללעבוד רק בעבודה אחרת יש אינסוף שילובים אפשריים שבהם אנשים יוכלו למצוא את עצמם הרבה יותר בנוחות", אומר שחר ופרידמן מדגישה, "אפשר לשלב בין שני תחומים שונים, להנות מהם ולהתקדם בהם. לא חשבתי שזה אפשרי, שנים חשבתי שאצטרך להתפשר על עבודה שלא מעניינת אותי כדי שאוכל להעמיק בצילום, או לוותר על העיסוק בצילום כדי שאוכל להתמקד בעבודה שאוהב. ההבנה שאפשר להנות ולהתקדם בשני תחומים היא מדהימה בעיניי, ואחד הדברים שאני הכי אוהבת בחיים שלי, הכי חשובים לי ונותן לי הרבה אנרגיות. צריך לתעדף ולעבוד קשה, וצריך להיות מודעים לאתגר שמגיע עם השילוב, אבל בשבילי הוא שווה את זה".
"האתגרים העיקריים הם עומס, קושי בג׳ינגול ותחושת אשמה", מסבירה. "כדי להספיק את כל מה שרוצה וצריכה לעשות אני עובדת הרבה, ובשעות וימים לא רגילים. בתקופות עמוסות במיוחד המצב יכול להגיע ללעבוד מהבוקר המוקדם ועד הערב המאוחר, ולשלב עבודה וצילום במהלך היום. השילוב כשלעצמו מתיש, ולשלב בזה גם משפחה, חברים, ספורט, התנדבויות וכו׳ זה מעייף עוד יותר ולפעמים לא אפשרי, והייתי צריכה לוותר על דברים שחשובים לי".