כמעט ואין ישראלי שלא שמע על בר ה"שפגאט" בתל אביב, שפרץ לתודעת הציבור בין היתר בזכות הקליפ האייקוני של נועה קירל ואילן פלד – "טרילילי טרלהלה". מי שעומד מאחורי הקמת המוסד הלהט"בי המצליח בין היתר הוא רן לייבל (37) מתל אביב, שבמקביל לניהול הבר כיהן במהלך השנים גם כמנכ"ל עמותת איגי. היום הוא המייסד והמנהל של מכללת "מרשה" הפועלת לשילוב להט"בים בשוק העבודה, מה שמהווה עבורו הגשמת חלום ילדות.
לייבל נולד בבאר שבע, ומרבית חייו הצעירים היה בתוך הארון. "גדלתי עם אמא שלי ושני אחים. ההורים התגרשו כשהייתי קטן. הייתי עמוק בארון במהלך הילדות והנעורים למרות שזה כן משהו שהבנתי מגיל צעיר על עצמי. לא ידעתי מה זה הומו אבל ידעתי להגיד שאני שונה. למשל שיחקתי הרבה בבובות ברבי והייתי קצת אווט סיידר, דיי בתוך העולם שלי", הוא משתף, "הרבה השתנה כשהגעתי לצופים. בעולם של ההדרכה פתאום הייתי מאוד מוצלח. אם עד כיתה ט הייתי נחבא אל הכלים ומסתתר, משהו בהדרכה פתח אותי לעולם".
הוא התאהב בהדרכה והמשיך במסלול בתחום. "המסלול הזה דיי הכתיב לי את המשך החיים. יצאתי לשנת שירות במסגרת התנועה ואחר כך בגרעין נח"ל. היה לי ברור שמה שאעשה כשאהיה גדול זה להיות מנהל בית ספר ולעבוד בחינוך" הוא מספר ואומר, "הייתי תלמיד שתמיד הייתה כתובה לו כותרת בתעודה שיש פוטנציאל לא ממומש, וזה ממש עצבן אותי. לא נתתי להרבה אנשים להתקרב אלי מחשש שהם יבינו שאני שונה או חריג. השארתי עננה מסביבי שהרבה פעמים הרחיקה אנשים. נראה לי שזו חוויה של הרבה להט"בים".
בצבא, הוא נחשף לעולם חדש. "שירתתי בצריפין בתפקיד הדרכה וזו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי הומואים. זה הרגיש כמו מסיבה באומן של לפני 15 שנה. פתאום היו הרבה הומואים מחוץ לארון וזה נתן לי הרבה בטחון להתחיל את התהליך של היציאה מהארון בעצמי", הוא מספר ומשתף, "זה קרה רק אחרי שהשתחררתי, מתוך פחד לא רציונאלי שאולי יעיפו אותי מהבית או לא יקבלו אותי".
היציאה מהארון מול אמא שלו תפסה אותו ברגע דיי משעשע. "אחרי שעברתי לתל אביב קבעתי עם אמא שלי בעזריאלי כדי שניסע ביחד הבייתה לבאר שבע. אמרתי לה שאני צריך לספר לה משהו, שאני לא נמשך לבנות. התגובה הראשונה הייתה לא פשוטה. היא בכתה ואמרה שאולי צריך ללכת לטיפול כדי לשנות את זה", הוא נזכר, "החלק המצחיק היה שכשנכנסנו לרכב היה פנצ׳ר בגלגל. גם ככה רציתי למות אז אמרתי לה ׳אמא אני יכול להחליף גלגל למרות שאני הומו׳. זה שבר את המתח והשתיקה המביכה".
רגע מפנה נוסף עבורו היה הרצח בבר נוער. "חזרתי לתנועת הצופים כמרכז שבט ופתאום ה׳להיות הומו׳ נכנס כמרכיב זהות יותר ויותר משמעותי בחיים שלי. אני זוכר שכשקרה הרצח בבר נוער הייתי במחנה קיץ בצופים והמון אנשים התקשרו אלי לבדוק אם אני בסדר", הוא נזכר ומתאר, "לא ידעתי מה זה הבר נוער בכלל. לא הבנתי ולא תפסתי את עצמי עדיין כחלק מהקהילה. הלכתי לעצרת גדולה בכיכר רבין ופעם ראשונה ראיתי מלא להט"בים במרחב הציבורי ולא במסיבה. שם החלטתי שאני רוצה להתנדב באיגי".
ההקמה של בר השפגאט: "תמים שילד בן 24 פותח עסק"
הרעיון להקים את בר השפגאט הגיע אליו באותה התקופה כדרך אגב. "באותה השנה חבר מהצבא אמר לי ׳תקשיב, חייבים לפתוח בר גייז בעיר׳. אמרתי לו שזה נראה לי רעיון מדהים אבל מה לי זה ולזה. הוא רצה שאני אהיה מעין רשג"ד של הצוות - לארגן ישיבות, להביא אנשים וכו׳", הוא מספר ומתאר, "זה קצת דבר תמים שילד בן 24 פותח עסק. לא הבנתי אז את המשמעויות האמיתיות. אני חושב שהשפגאט היה דבר שקרה ברגע הנכון. בדיוק סיימתי לעבוד בצופים, נוצר ריק, ואמרתי יאללה בוא נעשה את זה. כל אדם שפגש אותנו נתן לזה בהתחלה שנה ואנשים חשבו שזה לא יחזיק מעמד. אני דווקא חשבתי ששנה זה נחמד, נקים בר, יהיה מגניב ונמשיך לדבר הבא. זה בדיעבד רק הלך וגדל".
מה סוד ההצלחה של השפגאט? "במשך תקופה היינו כמעט הבר היחידי ללהט"בים. אני חושב שהרבה מההצלחה היא בזכות האופן בו המקום מנוהל, ברמת הקודים הלא פורמליים בין העובדים לצוות. הרבה מזה זה הניהול, ויותר מזה זה האנשים. השפגאט מצליח להביא אנשים שהם מצד אחד נכונים, אבל הם גם מספיק מגוונים. להגיד היום בר לקהילה הגאה זה נשמע הגיוני, אבל לפני 14 שנה לא. זו הייתה יומרה להושיב יחד הומואים, לסביות וטרנסיות, כי פעם זה היה מאוד סקטוריאלי. כשכתבנו את החזון הרבה הרימו גבה אבל היום זה כבר ברור מאליו שיש כל מיני אנשים שיושבים ביחד. זה מקום שאפשר לראות בו הכל מהכל, ועדיין זה מובהק בר גייז. הוא לא סטרייט פרנדלי, אבל כולם מרגישים ביחד. המקום שם את האנשים במרכז ותמיד הקמפיינים היו על האנשים, אף פעם לא הבאנו דוגמנים עם קוביות בבטן. תמיד הדגש היה על העובדים והחיבורים עם אנשים. זה יצר משהו אחר".
היו להם הרבה רגעי שיא כמו מסיבות רחוב ענקיות, מצעדי גאווה מרשימים, אבל מה שכנראה יצלצל הכי מוכר למרבית הישראלים הוא השיר "טרילילי טרלהלה" שהופק בשיתוף פעולה איתם. "החיבור עם נועה קירל קרה עם ניר שהיה שותף שלי וחבר טוב. היה לנו חלום להפגיש את אילן פלד ונועה , תמיד חשבנו שזה שילוב שלא יהיה כמותו. רצינו להוציא קליפ שהוא מאוד עם הקהילה ועם המקום וזו באמת הייתה נקודת שיא. ניר נפטר בספטמבר האחרון, וזה הוביל למשבר בשנה האחרונה, אבל דווקא בחרתי לציין את זה בהקשר החיובי״.
במקביל לניהול השפגאט, הוא גם התקדם עד לתפקיד מנכ"ל בעמותת איגי. "זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. התחלתי כמתנדב והתאהבתי בארגון. אלו שני נושאים שאני אוהב – הזהות הלהט"בית שלי והחינוך, מה שיצר עבורי מגרש משחקים לחבר בניהם יחד. כשראיתי ילדים בני 14 מגיעים לפעילויות לי אישית זה הטריף את המוח. חשבתי לעצמי וואו, למה לי לא היו מרחבים כאלה בגיל שלהם. הבנתי שאני רוצה לגדול בעמותה ואחרי שנתיים וחצי כשחיפשו מנכ"ל לעמותה מצאתי את עצמי בתפקיד יחד עם חברה טובה".
מכללת מרשה לקהילה הגאה: "הגשמת חלום"
במהלך השנים עמותת איגי צמחה בממדים מרשימים. "איגי היום זה לא מה שהיה כשאני התחלתי. אז זה היה ארגון קטן, היינו שני העובדים היחידים בעמותה. היום יש כבר 60 עובדים וזה הארגון הכי גדול בקהילה. הדבר המרכזי שקרה הוא הגדילה המשמעותית. מ-40 מדריכים סיימתי עם קרוב ל-300. זו הייתה תקופה של הזדמנויות. הייתה רוח כזו וידענו שאנחנו עושים היסטוריה", הוא נזכר ומחדד, "היום אנחנו בתקופה הפוכה, ומרגיש שרק נאבקים על זכות הקיום שלנו".
אחר 6 שנים כמנכ"ל הוא החליט לפנות את מקומו לדם חדש, עד שהקורונה טרפה את הקלפים. "עזבתי את איגי בתחושה של זה הזמן לכסף ולעבוד בעבודה של גדולים, אבל בקורונה הבנתי תובנה ישנה - הכל שטויות, מה שאני צריך לעשות באמת זה חינוך", הוא משתף. בנקודה זו נולד הרעיון שלו להקים את מכללת "מרשה": "הבנתי שזו הזדמנות להגשים חלום ולנהל בית ספר למבוגרים להט"בים. אחרי שבאיגי הבנתי שהנושא של תעסוקה בקרב צעירים להט"בים מאוד מאתגר, כשבעיקר טרנסים ולהט"בים ערבים מתקשים לשקם את החיים ולהשתלב בעבודה. אם ניצור מקום שייתן להם מיומנויות חיים, שיעורי חיים בסיסיים ומקצוע הם יוכלו להשתלב חזרה בעולם התעסוק".
מכללת מרשה, בה הוא מתגאה כמכללה הגאה הראשונה בעולם, הוקמה על ידו מטעם עמותת איגי והיא פועלת מזה כשנתיים, בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה. "זו מכללה מיועדת ללהט"בים ולהצטלבות של מקומות שוליים. למשל אם אני גם הומו וגם ערבי, גם לסבית אבל גם חרדית לשעבר. השילוב בין כל מיני זהויות בדרך כלל מייצר רמות סיכון גבוהות יותר", הוא מסביר ומפרט, "יצרנו קורסים והכשרות מקצועיות שילמדו מקצוע. עבודה מייצרת משמעות ומעבר לכסף שהוא קריטי, זה נותן וערך לקום בבוקר".
היום המכללה מציעה מסלולים מגוונים כמו ביוטי, משחק (בשיתוף ניסן נתיב ו"ענני תקשות"), ביזנס (ניהול משרד, הנהלת חשבונות, הפקת אירועים) ומסלול למקצועות הסושיאל והניו מדיה. המכללה כולה נתמכת על ידי גופים וחברות, ביניהם חברת הפינטק פייפאל. במשך השנתיים האחרונות בכל שנה השלימו את ההכשרה כ-60, כאשר בשנה האחרונה כ-40% המשיכו לעבוד במקצועות שאותם למדו.
מלמדים אותם במכללה גם כישורים נדרשים נוספים: "יש גם שיעורים שנקראים כישורי חיים שנותנים מיומנויות כמו ניהול חשבון בנק, קבלת סמכות במקום עבודה, צליחת ראיון עבודה, כישורים בין אישיים ועוד. מדובר בחבר׳ה מבוגרים, אחרי גיל 23, ויש גם בני חמישים ומעלה. חלקם במשך הרבה שנים יצאו מהלופ של עולם העבודה בעקבות למשל תהליכי גמילה מסמים, עבודה ברחוב, ובכלל מניסיונות שיקום מדברים שחוו בגלל הזהות שלהם. יש כמובן גם מעטפת פסיכוסוציאלית וכלכלית כשהם משלמים רק דמי רצינות וחלק לא משלמי כלל. הכסף זה לא העניין, אלא המחויבות לתהליך", הוא מסביר.
על פי סקר של ארגון LGBTech להט"בים רבים עדיין מתקשים להרגיש בנוח להיות אותנטיים במקום העבודה. 38% מדווחים כי ייצאו מהארון רק כשירגישו בנוח לעשות זאת לאחר קבלתם לעבודה, 34% נמצאים בארון מול חבריהם לעבודה. מכללת מרשה, נותנת לבוגרים להתמודד עם התחושות האלו כבר מהיום הראשון במכללה.
החלק המאתגר לדבריו, הוא ההשמה בעבודה. "ברגע שמסיימים קורס מתחיל תהליך סיוע במציאת עבודה כדי להשתלב בתחום. להרבה מהם זו יכולה להיות הפעם הראשונה שהם עובדים בחיים", הוא מתאר ומדגיש, "חשוב לי להגיע לעוד מעסיקים כי לא משנה איזה הכשרה מדהימה הם עוברים צריך מעסיק שיושיט יד וייתן הזדמנות לבן אדם. יזמנו שיתופי פעולה כמו עם עיריית תא, הולמס פלייס ואדידס, ואנו מנסים בימים אלו למצוא עוד שותפים. אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם שאלה פשוטה – איך אני יכול לעזור? תחשבו איך אתם מעסיקים להט"בים. אם אנשים יחשבו על רעיונות, יפנו אלינו למכללה ושנה הבאה למשל ישמרו משרה לבוגר קורס שלנו, אז יקרה השינוי האמיתי. המכללה חשובה אבל בסוף צריך להתחבר לעולם בחוץ".
ומה החלום הלאה? "אני שואף שמערכת היחסים עם סטודנט שמגיע למכללה לא תיגמר. ושהיחסים רק ישתנו לאור התקופה בחיים. היכולת לייצר קשרים כמו השתלמויות המשך, שינוי קריירה וכו׳. אני רוצה להגיע לעוד מקצועות ותחומים כמו מסלולים טכנולוגים ואולי אפילו מסלולים אקדמיים. החלום האמיתי זה לסייע לבוגרים לפתוח עסקים כדי שיהיו עצמאים. אולי באמצעות קרן שתוכל לעזור למי שצריך למשל השקעה".