בניגוד לרבים בעולמות הסייבר, הסיפור של מתן ליברמן, ממייסדי Semperis, נחשב לדי חריג בנוף. ״מה שדחף אותי לאורך הדרך הוא החלום שיום אחד אוכל לתת לילדים שלי הכול״, העיד ליברמן בן ה-33. החברה שלו, המתמחה בשמירה על זהויות ארגוניות בסייבר, שווה מאות מיליוני דולרים ומנהלת מאות עובדים בישראל, בארה״ב ובאירופה.
ליברמן נולד וגדל בשכונת מבוססת ברמת גן. ״גדלתי ברמת חן, בשכונה שמימין ומשמאל כולם יוצאים לחופשות סקי ומקבלים מתנות. ההורים שלי היו מוותרים על עצמם בשביל שאני ארגיש שווה בשווה. כבר אז, אמרתי לעצמי שאני אעשה מה שצריך כדי שאוכל לתת להם הכול״, הוא נזכר ומספר. היום, הוא עדיין רווק, אבל הוא מאוד מתקרב להגשמת השאיפות.
הוא לא היה ״התלמיד המצטיין״ בתיכון. ״הוצאתי בגרות בשן ועין, אבל כן הייתי מעולה בצופים״, הוא צוחק. ״המורים שלי כל הזמן כותבים לי בפייסבוק שהם תמיד האמינו בי שאצליח, וזה מצחיק כי זה לא נכון. הם מאוד אהבו אותי ברמה האישית אבל זה היה תמיד מלווה באמירה של ׳אתה תלמיד גרוע, אבל תסתדר׳״.
"הסטטיסטיקה אז להצלחה של סטרטאפ הייתה 5 אחוז בלבד, ובדיעבד ההחלטה להקים את החברה נבעה מאומץ על גבול הטיפשות. עשיתי את זה כי הבנתי שלהרוויח כשכיר עוד אלף שקל לפה או לשם לא יביא אותי לאן שאני רוצה, לרמת החיים שאני רוצה לתת למשפחה שלי"
בעקבות הקשר האישי הקרוב שנוצר לו עם חלק מהמורים, כשחיפשו עובדים ליחידת מחשוב במשרד ראש הממשלה ופנו לתיכון לאתר תלמידים מתאימים, המורים המליצו עליו – ומשם נסללה דרכו לעולם ההייטק. ״ביקשו מישהו ערכי שטוב במחשבים. הייתי ערכי ולא כל כך טוב במחשבים, אבל דחפו אותי לשם והתפקיד הזה בנה לי את הקריירה. אני מודה להם עד היום וחייב להם זרי פרחים״.
הוא חלם כמו כל החברים שלו להתגייס לקרבי, אבל במסגרת ההכנה לשירות סבל מפריצות דיסק, ואת השירות הצבאי העביר באותה היחידה במשרד ראש הממשלה, שם שירת בתפקידי פיתוח ותפקיד ראש מנהל פרויקטים. ביחידה הוא גם פגש את השותפים שלו לחברה היום - מיקי ברזמן וגיא טברובסקי.
לאחר השחרור הוא המשיך לעבוד ביחידה כאזרח. ״המשכתי לעבוד כשנה וחצי ביחידה כאזרח והבנתי שאני חייב ברייק. החלטתי לנסוע לשלושה חודשים לדרום אמריקה״, הוא משחזר. בזמן שהוא בעיצומו של הטיול בברזיל בשנת 2013, הוא קיבל הודעה ששינתה הכול: ״גיא ומיקי פנו אלי ורצו שאעלה לשיחת טלפון איתם. לבשתי מכופתרת מעל הבגד ים, עליתי לשיחה איתם בקפה אינטרנט מצ׳וקמק והם אומרים לי: ׳פותחים חברה, בוא תצטרף׳. לא היה לי שמץ של מושג מה זה לפתוח חברת סטרטאפ אז. הייתי בטוח שתוך שנתיים נמכור את החברה ורק נשכב על אי בודד, אבל זה כמובן לא עובד ככה. באותו זמן, זה היה נשמע לי מגניב וברור שאמרתי כן. לקחתי את המטוס השני לארץ כדי להקים את החברה איתם״.
כבר בגיל 23, הוא הרגיש שמשקל רב מונח על כתפיו ברגע הזה: ״אחרי שאבא שלי נפטר בגיל 21 הרגשתי שיש לי אחריות מסוימת כלפי אנשים במשפחה שלי. זה נתן לי רוח גבית והשראה שמלווה אותי עד היום. הבנתי שאני יכול או להמשיך במסלול של עבודה כשכיר ולהרוויח משכורות יפות בלי לדעת לאן החיים שלי יתגלגלו, או שאני הולך על גישת Go big or go home. הסטטיסטיקה אז להצלחה של סטרטאפ הייתה 5 אחוז בלבד, ובדיעבד ההחלטה להקים את החברה איתם נבעה מאומץ על גבול הטיפשות. עשיתי את זה כי הבנתי שלהרוויח כשכיר עוד אלף שקל לפה או לשם לא יביא אותי לאן שאני רוצה, לרמת החיים שאני רוצה לתת למשפחה שלי. אין דרך לעשות את זה כשאתה שכיר. אמרתי ׳בוא נהמר, בוא נקפוץ למים׳. בדיעבד זו החלטה מטומטמת שפשוט הצליחה״.
כמו סיפור סינדרלה קלאסי, הם הקימו את החברה מהבית של אימא שלו, מה שהוביל לסיטואציות לא שגרתיות. ״זה מאוד מוזר, כי אתה פותח משרד ואמא שלך נמצאת בבית. היו כל מיני סיטואציות מצחיקות, כשאני למשל יושב בחדר שלי חולה, והשותפים שלי באים לבית שלי לעבוד. סיטואציה סוריאליסטית ממש״, הוא מספר ונזכר, ״אני זוכר שהבאנו לקוחה ראשונה לראות את המוצר, לפגישה באמצע שכונת מגורים ולא במשרדים כמו שהיא רגילה, ובזמן שאנחנו מספרים לה על המוצר אימא שלי נכנסת עם מגש של עוגיות. עסקה כמובן לא הייתה כאן, אבל לפני 3 שנים נסגר המעגל כשהיא הצטרפה כלקוחה. אני מבין אותה, גם אני לא הייתי קונה אז בסיטואציה כזו״.
תפקידו בחברה היה למעשה תפקידו הראשון בעולם הקריירה, אליו נכנס בגיל 23. ״האמנתי שבגלל שאני צעיר יותר משמעותית אני חייב לחפות על כך באקסטרה עבודה. האנשים מסביבי הגיעו עם הרבה יותר ניסיון וידע, והבנתי שאני צריך לשחק את המשחק ולעבוד אובר שעות. הרבה פעמים לא הייתי מספר מה הגיל שלי וניסיתי לקחת את זה לכיוון של לצחוק על עצמי. היתרון היחיד בכך היה שבאתי עם אפס אגו. אפילו את אמא שלי לא הייתי מביא למשרד, כדי שהיא לא תצבוט לי את הלחיים ותגיד לי ׳מתנוש׳״, הוא צוחק ומשתף, ״למשרדים הנוכחיים שלנו הבאתי אותה בפעם הראשונה, היא התרגשה ואחי הגדול אמר לה ׳אבא בטח היה גאה׳, היא התפוצצה בבכי״.
לאט לאט, הם התקדמו עקב בצד אגודל. ״התקבלנו מתוך 5,000 חברות לאקסלרטור של מייקרוסופט ושם התחלנו להתוות כחברה. קיבלו שם הכוונה לאיך מגייסים כסף, איך לגדול, איך לוודא שאנחנו מכוונים לשוק הנכון ולמוצר הנכון. במשך 4 חודשים באקסלרטור התחברנו למשקיעים נכונים וקיבלנו כלים שעזרו לנו להצליח בהרבה מאוד כיוונים״, הוא מספר, ״בהתחלה דשדשנו וגדלנו בצורה מינורית, ובשנת 2018 כבר צמחנו משמעותית. היום אנחנו כבר 400 עובדים שפזורים בכל העולם – 150 בישראל, 150 בארה״ב והשאר באירופה״.
מחדר הניתוח - למשרד
אז מה Semperis עושה כיום? החברה מתמחה בהגנה, גיבוי ושחזור שכבת הזהויות הארגוניות בסביבות עבודה היברידיות, תוך הבטחת זמינות המידע הקריטי לארגון. לחברה פטנטים רשומים המזהיים נקודות תורפה, פריצות ושגיאות תפעול, מתריעות עליהן, מיירטות מתקפות סייבר בשלב מוקדם ומפחיתות את זמן ההתאוששות ממתקפה בכ-90%. ״אנחנו נותנים פתרון למתקפות סייבר לארגונים בכל רחבי העולם, והדגש הוא בעולם הזהויות (דרך ההתחברות של כל עובד לממשק העבודה בארגון). אנחנו יודעים לזהות חורי פרצה בשגרה, במהלך פריצות לעצור אותן וגם לאחר פריצה, להחזיר את הארגון לעבודה תוך חצי שעה. תחשבו למשל מה קורה אם בית חולים מושבת – זה הכי קרוב שאפשר להצלת חיים בעולם הסייבר״, הוא מספר.
גם בדיעבד, ההצלחה עלתה על החלומות הפרועים ביותר שלו. ״זה עלה על הציפיות שלי בכל צורה אפשרית. לא הייתי מדמיין בשום צורה שננהל חברה של 400 איש ונעבוד עם ארגונים אדירים ברחבי העולם. עברנו את היעדים המספריים שלנו בצורה מטורפת וזה עולה על כל דמיון״, הוא מספר ואומר, ״עם כל העבודה הקשה, צריך גם לדעת לתת טפיחה על השכם בהצלחות קטנות לאורך הדרך. כולנו עשינו הקרבות, אני לא לקחתי יום חופש או מחלה במשך 9 שנים וגם ביום שעברתי בו ניתוח ברגל באתי באותו יום למשרד מסומם מסמי ההרדמה. עשינו את זה כי זו הייתה המטרה של כולנו, וכן חשוב לדעת לעצור לפעמים ולהגיד ׳איזה מגניב מה שאנחנו עושים׳״.
מה סוד ההצלחה שלכם?
״אנחנו מאמינים ב- Be A Force For Good, להיות אנשים טובים ולהסתכל על העובדים באמת ולא רק על שורת הרווח האחרונה. עד לפני שנה היו לי אפס עובדים שהתפטרו בארגון. אני לא מכיר הרבה חברות שמגיעות לסדר גודל כזה שלא מתפטרים אצלה אנשם, וזה בגלל האנושיות. הרובד השני הוא שאנחנו שונים מתרבות ההייטק הישראלי – אנחנו לא היינו פזרנים ובזבזנים, אין לי פה קיר טיפוס או גלידות במקפיא. אני לא מחפש את זה, ואין צורך. כולם מרוויחים יפה והוגן, כשאנחנו ממוקדים בעובדים ולא מבזבזים על טירוף. עם רגליים על הקרקע״, הוא אומר ומוסיף, ״הרכיב השלישי הוא חוסר התפשרות. אנחנו לא רואים בעיניים, ואם יש דד ליין אנחנו נעמוד בו לא משנה מה. אני זוכר שכשהתקנו את המוצר ללקוח הראשון שלנו לא ישנו במשך לילה שלם כדי שהכל יעבוד פיקס. הגענו למשרדים של החברה בבוקר עם שקיות שחורות בעיניים, על 7 כוסות קפה, והכל עשינו כדי להצליח. לא הייתה דרך אחרת״.
בעתיד, הם חולמים להנפיק את החברה, ולהמשיך ולהתרחב: ״אנחנו חולמים הכי גבוה, הכי גדול. אני רוצה להנפיק את החברה, לבנות חברה ישראלית גדולה ופשוט להמשיך. אני אהיה פה כל עוד אני קם בבוקר והולך לישון עם חיוך. גילינו שזה יותר גדול ממה שחשבנו, והשמיים הם הגבול״.